פורסם ב22.1.2014
איך זה להפסיד במלחמה?
האמת, עד היום לא חשבתי על זה לעומק. אבל, יש אנשים בעולם, שהחוויה הזו צרובה עמוק בתודעה שלהם. שניים מהם הגיעו לדבר היום עם תלמידים.
הייתי נותן לכם לנחש מה השמות שלהם ומאיפה הם הגיעו, אבל אחסוך את זה מכולם. קוראים להם סימון ודניאל. הם מאוסטריה. שמענו מהם היום בכיתה על מלחמת העולם הראשונה בזווית שהייתה עבורי לא פחות ממרתקת. על איך לומדים באוסטריה על מלחמה שהם הובילו אליה וגם הפסידו (ולא בפעם האחרונה). על אימפריה שהתמוטטה, אך עדיין חיה בתודעה הלאומית של האוסטרים (ראו את הסרטון הכה משעשע שהם בחרו להציג בכיתה). על שיתוף פעולה עם כוחות רשע במלחמת העולם השנייה. על התמודדות עם בושה וחרטה. על הסתכלות מפוכחת על המדינה שלך, ההיסטוריה שלך ועל שיקום גאווה. אז אני יוצא היום עם חוויה יוצאת דופן: היה לי מעניין בשיעור על מלחמת העולם הראשונה. זה אולי נשמע מצחיק, אבל הייתי מאד סקפטי בעניין בתחילת השנה. מי שמתעניין בדרך שהובילה אותנו להזמין את סימון ודניאל, מוזמן להמשיך ולקרוא :)
כיוון שאני לא חובב גדול של מלחמות, הלכנו על כיוון אחר לגמרי: הסכמי שלום. ביצענו סבב שיחות פיקטיביות להשגת הסכם מקדים לסיום המלחמה שנה קודם. לא האמנתי שתלמידים יכולים להתווכח ככה על אלזס לורן או על גובה פיצויים והגבלת כמות צוללות למדינה. זה היה מטורף.
עשינו להם שיעורי הכנה, גם על עקרונות ניהול מו"מ, הם עבדו על זה כמה שבועות, הכינו מסמכים מפורטים על הדרישות והויתורים, עשו דיונים סודיים ואפילו שלחו מרגלים... היום זה הסתיים בהסכם. והיו שם דברים חכמים כמו, למשל, הסכמה להתנצלות הדדית על "נזקי המלחמה". מה שסיים ויכוח מאד ארוך על מי יתנצל ועל מה.
הרעיון המרכזי, מלבד ללמוד ולתרגל עוד משהו חוץ ממלחמה, הוא לעזור לתלמידים להיכנס לנעליו של האחר. להזדהות עם מדינה ואזרחיה הנמצאים במלחמה. ללמוד את הפרטים הקטנים מתוך עניין. להבין. חשבנו שסיום טוב לכך יהיה להביא אדם שבאמת יכול להציג להם זווית אישית על המלחמה. סימון, חבר טוב מהלימודים הסכים לשתף ולהסביר את הזווית האוסטרית, הלאומית והאישית. לאחת התלמידות זה היה נראה כל כך טבעי שהיא אפילו שאלה את סימון, בן ה25, "בן כמה היית כשפרצה המלחמה?".
Comments