אינסטלטורים, זגגים או אנשי היי טק

פורסם בפייסבוק ב25.7.2017


איך לא גם הקיץ הזה אנחנו נהנים מהתקוטטויות תקשורתיות סביב כמות ימי החופש של המורות והמורים בישראל. השנה אפילו יש ח"כ מיוחד המוביל ועדה מיוחדת שהגיעה להמלצות מיוחדות בנוגע לימי החופשה. יש לי מה לומר על נושא החופשות ובעיקר על החופש הגדול, אבל לפני כן אני רוצה לשתף אתכם באנקדוטה קטנה כמורה (כידוע, כשאני אומר קטנה, אני מתכוון חופרת). בעידן הרפורמות יש לנו זמן מופלא בבית הספר הנקרא שעות שהייה (או שעות תומכות הוראה לבעלי ה"עוז"). אלו השעות בהן אנו יושבים בבית הספר בנחת בישיבות, מכינים מערכי שיעור, בודקים עבודות ובחינות, מכינים קפה ובגדול שוהים. ובכן, סיפור שהייה... בשנת 2016 התבקשתי על ידי הקרדיולוג שלי (מום מולד, אין מה לדאוג) לעשות בדיקת מעקב ללב שעיקרה הצמדת מכשיר המודד את פעילות הלב למשך 24 שעות ברציפות. הלכתי ב7:00 בוקר להתקין את המכשיר ולבצע עוד שלל בדיקות (על חשבון שיעורים- טירוף בפני עצמו) וחזרתי במקרה בדיוק לזמן הקסום הזה של 3 שעות שהייה ברצף בבית הספר (כמעט שליש מכל שעות השהייה המוקצת למורה!). העברתי לי את היום והחזרתי את המכשיר למחרת. כשקיבלתי את התוצאות הייתי מופתע מאד לראות את קצב הלב שלי בדיוק בזמן שהייתי ב12:00-15:00 (מצורף להנאתכם צילום של שעות אלו, מקרא קצר: הקו הבולט הוא ממוצע הקצב לאורך היממה- 73 פעימות לדקה ונקודת המקסימום היא ב128). מה בדיוק הלך שם בשלוש השעות האלו שגרם ללב שלי, שהוגדר אחר כך על ידי הרופא כלב של ספורטאי (עלבון צורב לספורטאים- שיעשו בטח איזה מרתון טוב ויתגברו עליו), לקפץ ככה? אז עשיתי שחזור קצר ורשמתי לי על דף אירועים מהיום במחשבה שאולי ארצה לחזור אליו יום אחד. והנה היום הזה הגיע ואשתף אתכם בקצרה: הגעתי לבית הספר בדיוק לישיבה, עליתי לי שלוש קומות במדרגות וישבתי לי כמה דקות בנחת, הטלפון צלצל, תלמידה שלי נעלמה מהכיתה, עוד טלפונים, מחפשים אותה, מצאו אותה נעולה בשירותים בבכי תמרורים, לא מוכנה לצאת עד שאבוא, רצתי למטה שלוש קומות ועד לשירותים בקצה של הבניין בצד השני של המתחם, ניהלתי מו"מ סוער עם בת הערובה ששבתה את עצמה,המו"מ הסתיים היטב ובשיחה רגועה, הייתי בדרכי חזרה לישיבה, מישהו צעק את שמי בליווי המילים "הוא נחנק, הוא נחנק", ילד שוכב על הרצפה ליד הדשא המרכזי עם חבורת ילדים סביבו, רצתי אליהם, הוא כבר נשם כשהגעתי ורק אחז את ידי וחזר באימה על המילים "לא היה לי אוויר, לא היה לי אוויר!", נרגענו, שתה מים, התקשרנו לאחות, התקשרנו למחנכת, התקשרנו הורים, הישיבה כבר נגמרה, הלכתי לעדכן את המנהלת בבניין אחר, הלכתי לאכול, אכלתי, בדרך חזרה אני רואה תלמיד יוצא בהפגנתיות מכיתה, "אמרתי לך שאין לי סיכוי במתמטיקה! בשביל מה בכלל נכנסתי למבחן הזה!", נתן ספרינט לכיוון החדר שלו בפנימייה, הלכתי אחריו בזריזות (כבר מיציתי את הריצות), תפסתי אותו בפתח הקבוצה (תכלס' הוא חיכה לי), עמדתי מולו במצב חסימה והאזנה, אחרי כמה דקות של הבהרה שכן ייצא ממנו משהו בחיים הוא הסכים לחזור למבחן, נכנסנו לכיתה, הלכתי למשרד, לבדוק מבחנים, חיכה לי שם כבר תלמיד, בעיות עם החברה, לא שמתי לב לצלצול, שמתי לב שהשיעור כבר התחיל לפני שתי דקות, שוב רצתי, השיעור התחיל, נרגעתי. וזה סתם יום. לא כל יום נראה ככה, אבל הרבה ימים כן, פחות או יותר. ועוד לא ציינתי שזה בבית ספר בלי בעיות משמעת רציניות, בלי אלימות. רק תארו לעצמכם... והחופש הגדול? האמת, אני בעד לקצר, לקצר הרבה. אני חושב שיש נזק פדגוגי משמעותי בשנת הלימודים כמו שהיא בנויה כיום. אבל, וזה אבל גדול כל כך, השינוי חייב להיות מקיף, יסודי. כזה שייצא מתוך היכרות עם המערכת וההבנה שהיא כה שוחקת ולא בנויה באופן המאפשר כמעט לעובדיה לשהות, להתכונן, לתכנן יחד, לנשום בזמן שעות העבודה. אין לי מושג אם "אני לא עובד יותר קשה מאינסטלטור, זגג או עובד היי טק" כפי שטען ח"כ פורר, אבל אני בהחלט עובד שונה. אי הכרה בשוני, אי הבנה של הבעיות המובנות בצורת העבודה הקיימת, יגרמו לכל שינוי להיות קוסמטי וחסר אפקטיביות, אם לא מזיק ביותר. לא שווה אולי לעשות פעם דיון מקיף ורציני, עם מורות ומורים, לפני פיזור הצהרות/הטבות לציבור? אני אולי תמים (מחנך, בכל זאת), אבל נראה לי שזה כן אפשרי.