"אלו היו ימים אחרים. נקודה, סוף"

פורסם בפייסבוק ב21.4.2016

"אלו היו ימים אחרים. נקודה, סוף" (איתן הבר)


לפני שבוע פנו אליי שלושה תלמידים וביקשו לכתוב לכיתה שיעורי בית לחופש. הייתי המום. למה שיעשו דבר כזה?! הם הסבירו ששיעורי הבית שלנו הם לא דבר מעיק והם גם בחירה, ובעיקר הם מאפשרים לחשוב על דברים (זה הרגע בו השכם מאדימה מטפיחה עצמית, התלמידים יזמו שיעורים!). להם היה משהו שהם רצו שחבריהם לכיתה יחשבו עליו. הסכמתי (כמובן!) וקיבלתי תוך כמה ימים את השאלה הבאה: "חשבו על קשרים בין המהפכה הצרפתית לבין סיפור יציאת מצריים. האם לדעתכם תהליכי המהפך בצרפת ובמצרים התרחשו בהדרגתיות או בתקופה קצרה ומדוע?"


התלמידים חשבו וכתבו תשובות נהדרות. רובן תמכו בתפיסה שמהפכים גדולים קורים בהדרגה. לעיתים הם נראים כמו מהלך חד, אך למעשה הם תהליכים ארוכים, המורכבים מרעיונות ומעשים רבים, והם רבי תהפוכות. אז גם אני חשבתי...

רק לפני כמה ימים רבים מאתנו נחשפו לתחקיר המר של 'עובדה' על רחבעם זאבי (גנדי). קראתי לא מעט תגובות שהתמקדו באמירה, החצי קורצת, של איתן הבר על היחס לנשים ולפגיעות מיניות בעבר. יחס שאותו תמצת בציטוט שבחרתי לשתף כאן. עבורי, בניגוד לרבים, זה ציטוט חיובי באופן מהדהד. כן, אולי הוא חושף עוד טפח על דבר שהיה מקובל ושגרתי ואפילו איזו ערגה מסוימת אל הזמנים שהיו, אך בשורה התחתונה אלו זמנים שהיו. (פגיעות מיניות, לצערי הרב, כלל לא פסו מן העולם, אך התודעה משתנה, החברה משנה יחסה אליהן והבושה מחלחלת, להערכתי).

בכל פסח אנו מצווים לספר ביציאת מצרים, בתהליך המהפכני שעברו בני ישראל, תהליך פיזי של יציאה, אך לא פחות תהליך תודעתי ותפיסתי.

הלמידה הזו עוזרת לנו, להרגשתי, לא לקבל דברים מאליהם. לא לזלזל בכוחם של תהליכים ארוכים, במאבקים משני תודעה וגם בהליכות מתישות ומלאות משברים במדבר. להרגשתי, אנחנו לא מספרים מספיק ב"יציאות מצרים" אחרות, בתהליכים שקורים וקרו בחברה הישראלית וגם בעולם. תהליכים שעמלו ועומלים עליהם אנשים כל יום. תהליכים קשים וכואבים שמסובך לתת בהם סימנים ולהגדיר להם נקודת התחלה וסוף. אולם, הם תהליכים שמעצבים את חיינו ומביאים אותנו היום להיות במקום טוב יותר. כן, טוב יותר. מקום בו יש דברים שאנחנו נהנים מהם וכמעט מקבלים כמובנים מאליהם. מקום בו יש, למשל, תודעה והישגים לכבוד האדם ולחופש שלנו.

אלו תוצרים של מאבקים, כאלו שטרם שקע האבק שהם הותירו כי רובם עוד מתקיימים. אך רבים מהם צרבו כבר את התודעה שלנו וקשה (אם כי אפשרי) לסגת מהם אחורה. אלו מאבקים ארוכי שנים, עשרות ומאות שנים, של בודדי משוגעים לדבר שהפכו להמונים. אלו המאבקים שעלינו לספר בהם. הדוגמה של הפגיעות המיניות היא רק אחת ויש רבות. כל אחד והמאבק הקרוב לליבו. שנביט ונראה איך חיינו כאנשים משתנים. אני מקווה שנספר לעצמנו ולקרובים לנו כדי שנזכור כי היו ימים אחרים וגם כשמגמות רעות תוקפות נדע שיכולים להיות ימים אחרים בעתיד, אם נרצה.