פורסם בפייסבוק ב27.10.2018
אם הייתי רוצה לחזור על עצמי וקצת לשעמם אתכם הייתי מספר שהסתיים היום בהצלחה גדולה כנס הנוער שלנו לשלום YOCOPAS. הייתי יכול לספר עד כמה הכל באמת עבר היטב. אני בכנות עוד מופתע איך הצליחו התלמידים (והמנחה האדירה שלהם, רחל) להרים כאן שוב מפגש כה מעשיר ומורכב עבור מאות בני נוער מהארץ, מהרשות ומהעולם. אבל, זה לא יהיה מעניין כמו לספר איך מצאתי עצמי עומד לקראת חצות, בגשם, ועוזר לחלק תלמידים לחדרים בכפר.
אז יום חמישי עבר מושלם, חלק לגמרי. חוץ ממשהו אחד קטנטן- שכחו לחלק לתלמידים את החדרים שלהם. ב22:00 הצצתי מחלון המשרד וראיתי בערך מאה תלמידים מצטופפים בחושך כאשר מקריאים את שמם על מנת שיצעדו לתוך הגשם לקראת החלוקה לחדרים. בלאגן אדיר.
ביקשתי מכולם להיכנס לתוך הבניין עם המזוודות והתיקים שלהם והתחלנו להקריא שמות בכריזה של בית הספר. מחזה סוראליסטי שלווה בהרבה לחץ. במקרה הטוב אפשר לתאר את החוויה כמשהו בין צ'ק אין סופר כושל בשדה תעופה להמתנה במשרד הפנים ביום ממש רע.
בדרך לחדרים קבוצות שלמות הלכו לאיבוד, חדרים היו כבר מלאים ובגדול כולנו היינו לגמרי רטובים. כל מה שהיה לי לומר כדי להרגיע את הרוחות היה "זה ייקח עוד שעה, עוד שעתיים, אבל בסוף לכל אחד יהיה חדר. זה רק עניין של זמן". נשמע רע ולא נעים, נכון?
האמת, אני חושב שזה היה אחד הרגעים היפים ביותר בכנס כולו. אלו היו הרגעים בהם היה ניתן לראות את הנחישות של התלמידים, את ההתגייסות של החברים שלהם לעזור בשעת משבר, את היכולת לצחוק, את האפשרות להיות סבלניים לטעויות. לעבוד ולתקן עד שזה מצליח.
כשתלמידים לוקחים מנהיגות ומובילים משהו לעתים הם ואנחנו חושבים שהמטרה היא לתרגל את החיים של ה"מבוגרים" בהם אין טעויות וכל תכנון תמיד מצליח. אבל זה כל כך רחוק מהמציאות. בפועל כולנו עושים טעויות מטופשות ומוצאים עצמנו בחוץ, בגשם ובחושך, מנסים לסדר את הבלאגן שיצרנו. אני שמח שגם לתלמידים שלנו יצא לחוות את זה. במיוחד שהם עשו את זה בכל כך הרבה חן. פשוט למות עליהם.