פורסם בפייסבוק ב10.6.2017
עדיין לא למדתי להיפרד.
היה ניתן לצפות שאחרי חמש שנות יוני של פרידות כבר אתרגל. אבל לא.
נפרדתי מארבע כיתות חינוך, עשרות כיתות וכמעט אלף תלמידים. לרוב, עד היום, בגלל שאני עזבתי ושיניתי תפקידים (בשל הציפיות ממני, הציפיות שלי מעצמי והשאיפה המעקצצת להרחיב את ההשפעה שלי). זה תמיד מרגש, קצת מביך וקצת עצוב.
השנה זה משהו אחר. בפעם הראשונה אני נשאר והתלמידים עוזבים, מסיימים יב'. גם תלמידי יב' המופלאים בבית הספר שלי וגם התלמידים הותיקים שלי בכפר הירוק, אותם ילדים בכיתה ח' שבזכותם עזבתי את כל עיסוקיי והחלטתי להישאר רק בבית הספר כדי שלא אצטרך להתחיל שנה בלי לראות אותם כל יום. עכשיו הם עוזבים.
ואני לא באמת יודע איך להיפרד. התכוננתי להרבה דברים כשהתחלתי לחנך, לשינויים, לשיחות קשות, לשחיקה, לדרישות ומאבקים, אבל לא קלטתי שהתלמידים כמעט ייעלמו.
תוך כמה רגעים כבר לא אראה אותם מהחלון, לא בחדר האוכל ולא בדשא. הם לא יבואו לשיחה, לא יבקשו לשתף במשהו, לא יחכו למילה טובה או לחיבוק. אני לא אוכל להתמלא בבוקר מהחיוכים שלהם, ללמוד מהשאלות והתובנות שלהם כל יום, ולדעת שלא משנה מה הם נמצאים שם ומצפים. הם יבואו לפעמים לבקר, יתקשרו לספר ולעדכן, בטח אראה מה עובר עליהם בפייסבוק, אבל זה לא יהיה אותו הדבר.
אנחנו זוכים להיכנס לחיים השוטפים שלהם, לטוב ולרע, להתרגל אליהם מקרוב ובסוף הם מתרחקים. הם ימצאו אנשים חדשים בחיים ואלינו יגיעו תלמידים חדשים. גם הם בסוף יעזבו. זה המעגל הנכון והוא בריא וטוב.
אני רק לא בטוח שעם הזמן אצליח באמת ללמוד להיפרד.
Comments