לכבוד השנה החדשה אני רוצה להקדיש כמה מילים לנשות ואנשי החינוך ששוב מתהפכות עליהן התכניות ושוב מתרגלים (בפעם המי יודע כמה) 'חישוב מסלול מחדש'. זו היא שנה של מפחי נפש גם עבורם.
עבור המורה הנרגש בשנתו הראשונה, עבור המחנכת שרקמה חלומות לכיתת החינוך החדשה שלה, עבור רכז השכבה ששנים טווה תכניות לשנת יב', עבור המנהלת שהייתה ממש על סף פריצת דרך פדגוגית ועבור זו שרק החלה דרכה בציפייה להוכיח עצמה, עבור היועצת שרצתה כבר לפגוש ולהכיר את הילדים מאחורי השמות ברשימות, עבור המורים שחייבים להרגיש את הכיתה, עבור המחנכות שצריכות לפגוש את העיניים של כל תלמיד ותלמידה ולא דרך המסך. זו שנה קשה עבורכן.
אלף פעמים אפשר לדבר אתכם על 'לימונדה' ועל 'הזדמנויות' ועדיין זה ימשיך להיות קשה, זה לא יהיה אותו הדבר, זה לא מה שחלמתם. אולי חלומות נראים כמותרות בשנה כזו, אך בעולם החינוך הם המנוע המרכזי של מורים טובים. ועכשיו- הציפיות התבלבלו, ההתרגשות התעמעמה, הביטחון התערער.
ואתם, עדיין שם. עדיין מנסות למצוא את הדרך, עדיין מנסים ליצור שגרה ולהמציא עצמכם מחדש. לא אמרתם נואש.
חשוב לי שתזכרו שזו אינה אשמתכם. לא אתם הבאתם את הוירוס, לא אכלתם עטלף בהואן (או פיתחתם וירוס בניסיון להפיל את הכלכלה המערבית, תלוי את מי שואלים). לא אתן פתחתן את הסגר ואז החלטתן לסגור מחדש. לא אתם כתבתם מתווה, ואז מתווה שונה, ואז שוב מתווה שנראה די כמו המתווה הקודם, אבל לא באמת. הכאוס הוא לא על הראש שלכן (רק על הכתפיים שלכן). אל תרגישו חובה לפתוח בהתנצלות כל פעם שאתם מדברים עם התלמידים או כותבים להורים, אל תחושו אשמה על כל מה שלא תספיקו, אל תתייסרו על התכניות שמתבטלות. אתם עושים את המיטב. חלקכן מצליחות לפרוץ דרך, חלקכם מצליחים רק להרים את הראש מעל המים. זה לא משנה. בסופו של יום אתם שם.
אם אוכל להשיא עצות ממרומי שנת השבתון שלי, הייתי מציע שני דברים בלבד:
1. תתמקדו- זו השנה לדייק סדרי עדיפויות, זו השנה לזרוק את כל הקלישאות ולהתנתק מעול ההספקים. זו השנה להתמקד במה שהכי הכי (הכי) חשוב לכן. אל תתביישו והגדירו מה חיוני עכשיו (מוזמנים, לדוגמה, להעיף מבט ברשימה שפירסמתי בגל הקודם ששטף אותנו ואולי עודנה רלוונטית להיום: https://www.giliroman.com/post/%D7%9E%D7%94-%D7%97%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%A2%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%95 ).
2. תצחקו- אין מה לעשות, זמנים קשים דורשים את התותחים הכבדים ביותר ואין כלי חזק יותר מאשר הומור כדי לשמור על שפיות. היפה הוא שמצבים מטורפים מביאים איתם ים של סיטואציות מצחיקות, רק צריך לשים לב. שנה שעברה, בעיצומו של המשבר, הקדשנו ישיבת צוות כדי לצחוק על המצב ולשתף בדברים קורעים שקרו לנו בזום או בבית בזמן הסגר. כדי לפתוח את ברז ההומור השתמשתי בסרטון משעשע ביותר (לטעמי) על בחור ששיגע את השותפה שלו עם ברווזונים בבית (אין כמו סגר כדי להתחבר לרמת השיגעון שאפשר להגיע אליה בתוך בית אחד):
זו תהיה שנה קשה, אבל אני מאמין ומקווה שהיא גם תהיה טובה בדרכה. תנו לעצמכם למצוא את הדרך הזו עם כמה שפחות יסוריי מצפון וכמה שיותר רגעים של צחוק וחיבור, אם אפשר. לא מקנא בכן, אבל יודע שאפשר לסמוך עליכן.