פורסם בפייסבוק ב3.5.2019
בוקר לפני יום ההולדת פתחתי את היוטיוב והוא הציע לי את השיר הבא: https://youtu.be/7wyd9S6UchA
וחשבתי על שיחה שהייתה לי לא מזמן עם תלמידה לשעבר: "איך השנה שלך עד עכשיו?" שאלתי "מיותרת" ענתה בלי לחשוב פעמיים "וואו, למה?" "לא כל כך הצלחתי השנה הזו. כלומר הצלחתי, אבל לא משהו" "אז את מרגישה שנכשלת השנה, זה העניין?" שאלתי "זהו, שגם נכשלתי, אבל לא כישלונות גדולים" "בקיצור", אמרתי מתוך היכרות עם התלמידה "לא משהו לעשות עליו הרצאת טד..." "בדיוק" השיבה מייד "מה יש לספר על השנה הזו, לא הצלחות מסחררות, לא כישלונות מהדהדים. סתם שנה. מיותרת". "נראה לי שזו, כנראה, אחת השנים החשובות בחייך"
אבל חשבתי שאולי גם השנה שלי מרגישה קצת מיותרת. הישג שרודף כישלון שרודף הצלחה שרודפת נפילה. אין אוויר לחגוג הצלחות כשצריך לנשום עמוק כדי לפתור את הבעיה הבאה. הכל נשזר בהכל, רצף של התמודדויות. כמו ללכת בטיול עם הפנים לאדמה כדי לוודא כל הזמן שלא תמעד ולפספס בדרך את הנוף, את האנשים שהולכים איתך, את התמונה הגדולה. ואתה רוצה לשזור פרטים לסיפור מעלף, אבל יש עוד ועוד פרטים עד שאתה בעיקר עסוק בלא להתעלף. ומה המטרה של להמשיך ללכת בדרך הזו?
וזה, כמובן, הזכיר לי שיחה שהייתה לי מזמן עם תלמיד שנכנס וראה על השולחן שלי חוברת שלא הייתה שם בעבר.
"מה זה?" שאל בסקרנות "זו חוברת של מאמרים מצוינים שפורסמו השנה על חינוך. שלחו לי אותה כי פעם פרסמו גם מאמרים שלי, אבל השנה לא כתבתי מאמר טוב לפרסום" " נראה שזה מציק לך" התלמיד תפס את עמדת המחנך "כן, זה מבאס שלא הצלחתי לעשות את זה" נו ברור, ואיך תספיק לכתוב מאמר? אתה עסוק עכשיו בלשנות את העולם" אמר ולא הצלחתי למצוא גרם של ציניות בפניו. אולי הכל עניין של ציפיות וסבלנות ויכולת להתרגש ממה שיש. לי היה, בסופו של דבר, יום הולדת שמח עם מיטב האנשים (ובלי טלפון ל24 שעות). לא יודע אם זה יהיה סיפור מעלף להרצאה, אבל זה הזכיר לי שהדרך שווה *יום למחרת יום ההולדת פתחתי את היוטיוב והוא הציע לי את השיר "ילד מזדקן". גם כן חבר