יולי אוגוסט

פורסם ב29.9.2018



אתחיל בוידוי קטן- יש לי חולשה ליולי תמיר. אני מכבד, מעריך ואף מחבב את פרופ' תמיר ברמה כזו שיש לי נטייה להסכים אוטומוטית עם מה שהיא אומרת או כותבת. זה תמיד מעמיק, מנומק ובמזג טוב.


ובכן, קראתי במהלך השבת את מאמר המגננה* של פרופ' תמיר כמה פעמים. בפעם הראשונה הסכמתי. סיימתי בתחושה שהיא דייקה בזעקה נגד הביקורות החריפות והמשתלחות במערכת החינוך שלנו. כאב לי בזמן שקראתי אותן. הרגשתי טוב יותר אחרי שקראתי את פרופ' תמיר. ורק אז הבנתי שהיא כנראה טועה.

ביקורת חריפה ככל שתהיה, אפילו פופליסטית בחלקה (והיו חלקים כאלו), חייבת להישמע. ודאי שהיא חייבת להישמע מאנשים המעורבים בחינוך וכאלו שאכפת להם. אם יש לנו דברים קשים לומר על המערכת, על בתי הספר שלנו, על עצמנו- חובה עלינו להשמיע קול. ביקורת מערערת שקוטלת את היסודות של המערכת היא משהו שאנחנו חייבים להתמודד איתו. אנחנו לא ניבחן בכך שנמנע או נזהיר מהביקורת הקטלנית, אלא אך ורק בתשובות שניתן. בכך שניישיר מבט למציאות ונגיד מה כן. למה אנחנו פה ולמה שווה להיות פה. ככה, כמו שזה עכשיו.


והאמת, אפילו לי, ממרומיי בית הספר המיוחד והמוצלח שלי, קשה לעשות זאת לחלוטין ללא הסתייגות רצינית. המערכת אולי אינה כושלת, אך היא מבוססת על כשלים ומנציחה כשלים מהותיים. יודעת פרופ' תמיר יותר מרבים מאתנו עד כמה קשה לשנות את היסודות ועד כמה קל לעסוק בקוסמטיקה המשתנה בהינף יד משר לשר. כדי לשנות את היסודות של איך לומדים (קודם כל), כמה לומדים ומה לומדים צריך תחושת משבר. בדיוק התחושה שהיא יוצאת כנגדה. לתחושת המשבר אין, בעיניי, "תועלת שולית" כפי שטענה תמיר במאמרה.


להיפך, הביקורת גורמת לנו לנוע באי נוחות מהמורה בכיתה וכל הדרך למעלה. היא גורמת לעוד חשיפה של אלטרנטיבות וגם יצירת אלטרנטיבות בתוך ישראל. אכן, אלטרנטיבות אלו הגיעו בפועל (עד כה) בעיקר לשכבות חזקות, אך קריאת התיגר הזו גורמת הן לחוסר נוחות במשרד והן לשאיפות מעודכנות של הציבור.

האם למישהו יהיה אומץ לצאת ולשנות למען כל תלמידות ותלמידיי ישראל- זה תלוי בכאב הציבורי. אם הציבור יחשוב שהמצב חמור וחייבים ללכת למהלכים כואבים כדי לתקן, אז יש סיכוי.


לא אוכל להתמודד כאן עם כל טיעון וטיעון של פרופ' תמיר, אך עם אחד מהם אני חייב. כותבת תמיר: "דברי הביקורת הגורפים...מערערים את ביטחונה של המערכת בעצמה כמו גם את הביטחון של ההורים והילדים. הם מחלישים את מערכת החינוך ומפריעים לה לזכות באמון שחיוני להצלחתה". לטעמי, אף אחד לא מחכה לעיתון ולא ליורם הרפז כדי לגבש דעה על בית הספר. בית הספר זו חוויה שכולם עוברים באופן ישיר ומגבשים עליה קודם כל דעה מניסיונם. הביקורת לפעמים דווקא בעלת השפעה חיובית בעניין זה. כיוון שהציפיות הן כה נמוכות רבים מגיעים ואומרים- וואלה, פה זה לא כל כך נורא כמו שאומרים. אך בעיות היסוד נותרות בעינן. את הביטחון שלנו בעצמנו עלינו להשיג לא מהעיתון, לא מההורים ולא מהפרופסורים באקדמיה. הביטחון צריך להגיע מהיכולת שלנו לומר להורים ולתלמידים מה אנחנו עושים נכון ואיך אנחנו עושים זאת. ויותר מכך-למה אנחנו עושים זאת. זה ביטחון של מקצוענים.


בעוד כמה ימים יעמדו עשרות אלפי מורים באסיפות הורים. בכניסתם לכיתות אולי תהא צרובה בזכרונם של רבים הבדיחה המעליבה השואלת "מהן שתי הסיבות להיות מורה?". השינוי מתחיל מכך שניישיר מבט ונאמר את האמת המקצועית שלנו. למה אנחנו פה? התשובה שניתן תגדיר אותנו ואת הביטחון שלנו. היא תבהיר, קודם כל לנו, מאחורי מה אנחנו עומדים וגם מאחורי מה לא. היא תאפשר לנו להבטיח את הדברים הטובים, אבל גם ללכת הבייתה עם הידיעה לגבי מה חייב להשתנות. מעמד המורה לא מתחיל בשכר ולא בכתבות בעיתונים, הוא מתחיל ביושרה מקצועית. אנחנו חייבים להיות התומכים הכי גדולים של עצמנו וגם המבקרים החריפים ביותר. לעשות את הטוב ולדחוף לשינוי הרע. אנחנו לא מקור הבעיה, אך אנחנו בהחלט הפתרון. אל לנו להירתע מן הניעור, עלינו להיות המנערים הראשיים.

ואם זה לא יצליח...טוב, תמיד יש את יולי אוגוסט


*המאמר ב'הארץ': https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.6510636?fbclid=IwAR2x_8NC5QoZhw0lZMNED3QJeRpGsrEUOPRw4WSNe9OpzLPc2jFrvyNvC_c