פורסם בפייסבוק ב2.10.2016
השנה הזו מתחילה מוזר נורא. קשה לתאר את החוויה של ניהול מקום שבו ילדים מהעולם; פלסטינים וישראלים, קוסטריקנים ותורכים, סינים ושבדים, קזחים ודנים, ילדים מ39 מקומות שונים בעולם, חיים ולומדים יחד 24 שעות ביממה, כל יממה, כל הזמן.
בכל זאת, אנסה לתת טעימה קטנה. שלשום שלחתי לשכבת יא' שיעורי בית שיתופיים בהם ביקשתי שיצפו בהרצאת הטד "הסכנה שבסיפור האחד" ויענו על השאלה הבאה: "באיזו מידה אנחנו יכולים להחזיק סיפורים מרובים על אנשים?" ביקשתי גם שבתשובה ינסו לשלב נקודת מבט אישית.
ברגעים אלו סיימתי לקרוא בשקיקה את התשובות. קשה להגיע למסקנה אחת לגבי כמות הסיפורים שאנחנו מסוגלים להחזיק (דעתי האישית היא שיש לנו יכולת קוגנטיבית מוגבלת לכך), אך די ברור שיש לנו יכולת לאתגר את הסיפורים הקיימים אצלנו. תלמידים רבים שיתפו בשינוי הסיפור שהיה להם על מהי ישראל, או על הצדדים בסכסוך בנינו ובין הפלסטינים, אך לא פחות מכך רבים כתבו על סיפורים ממקומות אחרים לגמרי; על ויטנאמים שלמדו לשנוא סינים, קמבודים שלמדו לתעב ויטנאמים, סרי לנקים שחשבו שכל האפגנים מחרחרי מלחמות, רוסים שלא יכלו לסבול אוקראינים ולהיפך, אנגלים שלא מבינים את הפולנים, אמריקאים שלא מבינים את האנגלים ועוד ועוד...
הילדים האלו רק חזרו מטיול שנתי סובב דתות בגליל, טיול שאנחנו תפסנו כרגיש מאד, ככזה שנושא בחובו סכנה מסוימת לתפרים הדקים שמחזיקים את התלמידים כקבוצה אחת. אף על פי כן, יצאנו לדרך ועברנו בצורה הכי ישירה בין מסגד, בית כנסת וכנסייה, העלנו פערי תפיסות ושאלנו שאלות. הרגשתי שאנחנו הולכים על חבל דק, אבל עבור הילדים, מסתבר, רק פתחנו להם עוד אופקים לספר עוד סיפורים. הם לא פחדו לאתגר את עצמם, לפתוח את המחשבה, ללמוד. הם מוכנים להיפתח לעוד סיפורים ומה אתנו המבוגרים?
ביציאה מבית הכנסת ניגש אליי תלמיד מוסלמי ושאל אותי "ממה בדיוק אתם הישראלים כל כך מפחדים?" הייתה לי תשובה מנומקת שהרגישה כמעט מוכנה מראש, תשובה שהוא לא הסכים לקבל. הייתה לנו שיחה ארוכה לאורך חומות העיר העתיקה בעכו, שיחה לא פשוטה, או כמו שאני אוהב לומר, מורכבת. יצאתי בתחושת החמצה מסוימת שהיום מתחלפת בתחושת סקרנות, מי יודע לאן הסיפורים השונים שאנחנו נחשפים אליהם יובילו אותנו. מי יודע מה תהיה המשמעות של להחזיק ביותר מסיפור אחד...
השנה הזו מתחילה מוזר נורא ועדיין יש לי הרגשה שהיא תהיה מאד טובה. שנה טובה