ילדים לא בהכרח צריכים לחייך

התפרסם ב'אפוק טיימס' ב15.11.2018


https://www.epochtimes.co.il/et/216332?utm_source=facebook&utm_medium=post&utm_campaign=article-&fbclid=IwAR3dGGc5gVOcAguqaCwBDSjQePwTyzZtpp6buK7RARGFYuHdvKQ3ukcqbKs


30 לפנות בוקר, הטיול השנתי הראשון שלי כמורה. מאות תלמידים לקראת היציאה לעבר מצדה ובפינת האוהל תלמיד אחד בהיסטריה. כל החברים שלו כבר בדרך לאוטובוס והוא לא מצליח לקפל את שק השינה ולא מוצא את מברשת השיניים. אל דאגה, המורה כאן להציל את המצב.

"אין צורך להיות בלחץ, לא צריך לבכות", אני פותח ואומר. "הכול בסדר", אני ממשיך. "בוא, אראה לך איך מקפלים את שק השינה, נמצא את המברשת יחד". אני מקפל בעצמי את שק השינה ומסביר לו איפה לחפש את המברשת.


על פניו, עשיתי את כל הדברים הנכונים. התלמיד נרגע, עלה לאוטובוס ולא התקשר לאימא לדווח שהוא סובל בבית הספר ושונא טיולים שנתיים. תוך זמן קצר הוא יחייך ויצלם סלפי במצדה. המשימה הושלמה.

לקח לי לא מעט זמן להבין שעל אף שהיעד הושג, המשימה כלל לא בוצעה. התלמיד למד דרכי שלושה שיעורים בעיתיים: הראשון הוא שלא צריך להיות בתוך קושי, צריך לעבור הלאה. השני הוא שהכול בסדר, בתכל'ס הכול בסדר תמיד, זה רק אתה שחווה משהו לא תקין, אז תתאים את עצמך. השלישי הוא שמישהו אחר יפתור את ההתמודדות שלך עם קושי. מה שחשוב הוא להגיע לנקודת היעד, לרגע השמח שכולם נהנים בו, לשמו יצאנו לדרך. אולם, מה עם הדרך עצמה?


לאורך שנותיי כמחנך שמתי לב שחלק ניכר מתלמידיי לא מצליחים לומר שקשה להם. בהתחלה שיתפתי עם זה פעולה. הייתי בעיקר מעודד, מקטין את המצוקה, מנסה להקל ומספק פתרונות בשצף. עם הזמן הבחנתי שזו אינה נטייה רק אצלי, אלא תנועה רחבה יותר הנמנעת מהכרה בקושי. סוג של שפה וגישה שחלחלו לתודעה של הרבה אנשי חינוך והורים. אין קושי, יש אתגר, כזה שעם קצת מחשבה חיובית פשוט נצלח והוא יעבור בלי שנחווה מצוקה.


כאשר תלמידה שומעת משהו המערער את תפיסת עולמה ונכנסת למצוקה יש לנו רצון להגן עליה, לעצור את הדיון ולתת לה לצאת החוצה. כאשר תלמיד כועס על מורה או על חבר אנחנו רוצים להרגיע אותו, להראות לו את הצד החיובי ולהבטיח שזה לא נורא כמו שנראה לו. כאשר תלמידים עובדים בקבוצה ולא מצליחים, מתוסכלים ולחוצים, אנחנו רוצים לקפוץ ולסדר את העניינים, לחלק תפקידים.


בואו נדמיין רגע סיטואציה שונה, בה אנחנו רואים תלמיד הולך שפוף במסדרון. נניח שנפנה ונשאל "מה שלומך?" ייתכן מאוד שהתשובה תהא "פשוט עובר עליי יום לא טוב". ואז נחליט שבמקום לומר "לא נורא, אני בטוח שיהיה בסדר", פשוט נשב שם לצדו ונשתוק. אולי בשלב מסוים נהיה אמיצים לשנייה ונשאל "האם אתה מפחד שתיכשל במשהו?" אולי תיפתח שיחה, אולי הוא יפרוץ בבכי ואולי פשוט ירצה שנהיה איתו כמה דקות בשקט בתוך הקושי.


חשוב בהקשר זה להבחין בין קושי שיש לתת לו מקום וכזה שלא. התעמרות, השפלה או ביזוי הם יצרני קושי שאין מקומם בבית הספר ותפקידנו לגונן על התלמידים מפניהם. גם בתהליך הלמידה לא כל קושי הוא קושי בעל ערך. שינון, למשל, אינו קושי הנושא בחובו ערך רב, לא לימודי ולא אישי. אבל אנחנו לא בוחלים לייצר אותו. דווקא במקומות בהם יש קושי בעל ערך, הנובע מסקרנות, מהתמודדות עם קונפליקטים, עם הלא ידוע, עם עצמי, עם אחרים, דווקא במקומות האלו אנחנו נוטים להקל.


באחד המבחנים הראשונים שחיברתי כמורה להיסטוריה הצגתי לתלמידים שאלה: "האם, לדעתך, ההיסטוריה חוזרת על עצמה?" נתתי להם את השאלה מראש, לפני המבחן, והצגתי כיצד ניתן לגשת אליה ולהתכונן. "לא למדנו אם ההיסטוריה חוזרת על עצמה או לא", נטען כלפיי. "איך נדע אם התשובה שלנו נכונה, לא כתוב לנו במחברת מה נכון".


הרעש גבר, התלונות עלו כלפי מעלה והייתי קרוב לוותר על השאלה ולחזור לשאלות מסוג "הצג שתי סיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית". הלמידה, כפי שהרגלנו את התלמידים, היא מתישה, אך לעולם לא מבלבלת. הקושי הוא כזה שאנחנו יודעים בדיוק כיצד ללמוד אליו, איך לפתור אותו ובעיקר איך לסיים אתו כאשר נגמר המבחן. אך ההתמודדות האמתית עם היסטוריה, למשל, היא בלתי נגמרת. היא מעיקה, היא מרגשת, היא מסחררת, היא עצובה, היא קשה ויש בה הרבה יותר שאלות מאשר תשובות.


הקושי הוא חלק מחיים בעלי ערך. אין כאן חידוש מרענן והרי כבר נכתב בקהלת ג': "עת לבכות ועת לשחוק". אסור לנו לשתף פעולה עם האשליה המודרנית של האושר התמידי, הבלתי ריאלי, שהפך להיות האידאל החדש.