ימים של החלמה

פורסם בפייסבוק ב27.9.2019

מזה שבוע ימים שאני מעט חולה. לא משהו רציני, אבל מעיק. בימים כאלו של מחלה אני נוהג לעצור מידי יום ולחשוב 'כמה נהדר יהיה היום בו אתחיל להחלים'. הימים בהם אתה כבר בריא נראים כמו ימים רגילים, אבל היום בו אתה מתחיל להבריא הוא יום מיוחד. זה יום בו אתה פותח את העיניים ולפתע הן לא שורפות, אתה חושב והראש כבר לא מסתובב, דברים מחליקים ביתר קלות בגרון והכי חשוב- אתה לוקח נשימה עמוקה וצלולה ונהנה מהרגע.

אלו ימים פוליטיים בהם אני חושב לעצמי כמה נהדר יהיה להתחיל ולהבריא מהמחלה הציבורית שאנחנו לוקים בה- מחלת ה'אני ואפסי עוד'. המחלה הזו שקורעת אותנו מבפנים כי אנחנו לא מסוגלים לראות צדק אצל אף אחד אחד חוץ מאצלנו, החיידק הזה שסובב לנו את הראש עם תקוות שווא שעוד רגע והצד מנגד יירד על ברכיו וניצחונו/הפסדו של אדם אחד או מחנה אחד או גוש אחד יכריע את הכף. אנחנו מצליחים לתפקד, אבל מזמן שלא נשמנו נשימה אחת ללא מועקה, כי אנחנו בהיפר-ונטליציה של השפלת האחר. הבחירות האחרונות מעידות שייתכן ועומד להיגמר לנו האוויר.

"הפלונטר הפוליטי" נראה בעיניי כהזדמנות להחלמה. זה לא 'מבוי סתום', אלא תמונת מציאות. אין הכרעה ולא תהא תשובה ניצחת של אף צד בשלב זה. כולנו צריכים, ובעיקר המנהיגים שלנו, לאמץ קצת צניעות ופשרנות.

מבחינתי, זה גם הזמן להסתכל ביושר ולומר שאצלנו ישנה היסחפות. אי אפשר יותר להכחיש את הדמוניזציה שנעשית כאן לראש הממשלה. מדובר במנהיג שקול ורציני, מדינאי משוכלל ופוליטיקאי מחונן אשר עד כמה שאני סולד מהיותו מחולל קיטוב מיומן וממלחמתו הבלתי מרוסנת לטובת מעמדו האישי, עדיין אני חייב להודות שלא יזיק אם יהיה חלק מהובלת האחדות הפוליטית. רעיון הארכת הנבצרות של הנשיא מאפשר לציבור עצום בישראל לקבל את הבחירה באיש שהם מאמינים בו בדבקות ובו זמנית נותן לתחנות הצדק לעשות את פעולתן מבלי אימת השלטון וללא נתיב הימלטות של חסינות. אין לי השכלה משפטית, אולם נראה כי תיקי נתניהו, מטרידים ככל שיהיו, הנם די תקדימיים ומורכבים לפיצוח משפטי ועובדתי. אמנם לא נכון, לטעמי, שראש ממשלה יכהן בפועל בעוד משפט פלילי מתנהל כנגדו, אך גם לא בטוח שיש כאן חובה לחיסול פוליטי בטרם הגיעה הפסיקה הסופית. הנשיא הציע פשרה הוגנת למוצא סביר לכל הצדדים. אולי הציניות הפוליטית תנצח, אך במידה ולא יש כאן דוגמה מובהקת למצב בו אף אחד לא מנצח ואף אחד לא מפסיד, אלא כולם מרוויחים חלק מסוים מהמנה.

בתמונת המציאות הפוליטית הנוכחית ראוי להפנים שאיש לא יכול לדבר בשם רוב האזרחים ואפילו לא בשם "רוב העם". יופיה של השיטה היחסית בישראל טמון בכך שהיא דוחפת אותנו לא רק להתקוטטות, אלא גם לחתירה להבנות שאינן רומסות או מבטלות את שאר הקבוצות בציבור. ייתכן שנצטרך לנתב מחדש את מעמד מערכת המשפט, אך מבלי לרמוס אותה עם D9 חקיקתי. נאלץ להגיע להסדרים חדשים בענייני הדת והמדינה שירגיזו רבים, מכאן ומכאן, ויתנו במקביל מרחבי נשימה לציבורים שונים לפי צרכיהם. נהיה מוכרחים להפסיק להתייחס לציבורים שלמים כ"בוגדים" או "סחטנים" או כ"איום לדמוקרטיה/למדינה/לעם" והם במקביל יצטרכו לחשב מחדש את יחסם למדינה. נידרש לפשרות כלכליות רציניות ולמציאת נתיבים חברתיים משותפים שיגשרו על הפערים שנוצרו כאן. ככל הנראה גם נעמוד בקרוב בפני ניהול של תהליך מדיני שידרוש נחישות לצד גמישות והתפכחות של כל הצדדים. בכל מקרה, לא יהיה מנוס מלהבין את מגבלות הכוח ולהכיר בכך שצדקת הדרך, כפי שהיא נראית לנו, אינה מאפשרת לנו להתקדם כל עוד אנחנו צועדים לבד.

השבוע ביקשו ממני לפתוח את 'יום הדיפלומטיה' שהתקיים בבית הספר שלנו. אמרתי שהציבור היום נוהג לזלזל ואף לבוז לדיפלומטיה. אנחנו רואים אותה כבזבוז של זמן וכפשרנות רופסת. אך אנחנו נוטים לשכוח שאנחנו גם נהנים מהישגיה של אותה הפשרנות. אני מקווה שנדע להעריך יותר את חשיבותה ועצמתה של הפשרה, בטח כאשר מדובר בחיים המשותפים שלנו בתוך אותה המדינה.

ייתכן ואתבדה בקרוב וההחלמה אינה קרובה, אבל חלק מתפקידי כאיש חינוך הוא לא רק לראות את המציאות כפי שהיא, אלא כפי שהיא יכולה להיות. לפיכך, אני רק יכול לאחל לנו שתהיה לנו שנה בה נוכל להתחיל להחלים וליהנות לכמה רגעים מנשימה עמוקה וצלולה.