כולם מדברים על צדק

פורסם ב22.9.2018


מי חושב שיהיה שלום כאן באזור בשנה הקרובה? שאלתי את התלמידים החדשים בשיחה הראשונה שלנו השנה. הם הסתכלו זו על זה במבוכה.

אוקיי, בחמש השנים הקרובות? נראה לי שראיתי יד או שתיים. עשר שנים? עשרים שנים? חמישים שנים? הרוב הצביעו בהיסוס כאשר התקרבו למאה.

אז מה אתם מבזבזים את זמנכם פה בבית ספר שמתעסק במשהו שאולי יקרה עוד מאה שנים?! יש לכם דאגות אחרות על הראש, לימודים למשל, למה לשרוף זמן על משהו שאנחנו כל כך לא אופטימיים לגביו? שתיקה... "אם אנחנו לא נעסוק בזה עכשיו, אז גם בעוד מאה שנים לא יהיה שלום, זה בטוח" אמר אחד התלמידים הפלסטינים. "ואם אנחנו לא נעשה את זה, אז מי? " אמרה אחת התלמידות הישראליות.

דיברנו על כל מיני מכשולים שיהיו בדרך, על הייאוש, על העומס, על העייפות ועל המחיר החברתי. על דבר אחד לא הגענו לדבר- על צדק

לא סיפרתי להם כמה מהר הם ירצו, ישתוקקו, להיות צודקים. "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" שר מוקי לפני עשור ולי אין מושג על מה הוא דיבר. הצדק שלנו מחמם אותנו מבפנים בלילה והוא הדבר שמחזיק את הראש שלנו כלפי מעלה. כולנו, פלסטינים וישראלים, מאוהבים בלהיות צודקים. הדבר הכי מערער ומעיק בלדבר על שלום זה להפסיק לנבור במקום בו אנחנו צודקים כדי לנסות, אולי, לראות איך מעבר לצדק יכולים לצמוח כמה פרחים.

נוהגים לכנות אנשים המדברים על שלום 'יפי נפש', אך ההיפך הוא הנכון. כדי לדבר על שלום ולא רק על צדק צריך יכולת להסתכל במראה ולומר "אני גם מכוער". במקום בו אנחנו צודקים אנחנו תמיד יפים והבבואה הנשקפת מולנו היא כה מדויקת ונעימה, לשיטתנו. כאשר אנחנו מקשיבים ומנסים להתפשר, אנחנו לא כל כך מדהימים. אנחנו לפעמים טועים, לפעמים לוקחים סיכונים, לפעמים טיפשים ולעיתים גם רשעים. כולנו, בכל הצדדים. ומי רוצה להיות כזה בשביל משהו שיקרה אולי עוד מאה שנים?

השנים האחרונות לימדו אותי שאין פיתוי גדול יותר מלהיות צודק. לפעמים הייתי יוצא מדיונים של תלמידים בהם לא הצליחו להציג את הצד הישראלי מספיק טוב וצודק, בעיניי, מתיישב במשרד ועונה לדיון בעצמי בקלות ומרגיש כל כך טוב עם עצמי שכמעט התפתתי לכנס את כולם ולומר אחת ולתמיד את הדברים. וזהו, נגמר העניין. אבל זהו, זה בדיוק העניין- שלא. אם רק אחדד את היכולת שלי להיות צודק, אז אין ולא יהיה לי מה להציע. זה יהיה נעים עכשיו ומה הלאה?

אחרי ההרצאות על פרספקטיבות בנוגע לסכסוך ישבתי לשיחה עם תלמידיי כיתה י'. הבינלאומיים היו בעיקר נסערים: "כבר רוצים שנחליט אם אנחנו פרו ישראלים או פרו פלסטינים. אנחנו לא רוצים! אנחנו באנו לכאן להיות פרו השלום". אתם חכמים, אמרתי להם, אבל איך עושים את זה?

על שלום צריך לדבר מתוך אחריות. לא מבורות, לא בתבוסתנות ולא תוך עצימת עיניים. אני מסכים עם הכל. אבל צריך לדבר עליו. צריך להתעקש, צריך לנסות, צריך להפסיק להיות מאוהבים רק בעצמנו, באמיתות ובשקרים שלנו, ישראלים ופלסטינים באותה המידה. הצדק עוזר לנו לחנך אנשים שלא מעוניינים להתחנך על ידינו. השלום יכול לקחת אותנו למקום אחר, אם נדע לדבר

Drop Me a Line, Let Me Know What You Think

© 2023 by Train of Thoughts. Proudly created with Wix.com