כך נחזיר למורים את הניצוץ בעיניים

פורסם ב'דה מרקר' ב22.11.2011

https://www.themarker.com/opinion/1.1572916


התמונה הציורית הפכה במהרה למחזה מטריד. מן המרקע נשקפה דמותם של שני אנשים על רקע גלים מתנפצים במרינה, האחד מבוגר בעל שיער שיבה וחיוך נינוח, השני בחור צעיר ונבוך. "אז מה אתה חושב על מערכת החינוך?", שואל כתם המבוגר שזה עתה עזב את תפקידו כמנכ"ל משרד החינוך, "אפשר להגיד את האמת?" תהה הנער בעוד המנכ"ל היוצא מהנהן ברוגע. "חרא" מפטיר הנער, וישר נשאל "למה חרא?".


וכאן מגיעה תשובת המחץ: "כי לאף אחד לא אכפת, כל המורים מגיעים לכיתה רק כדי לסיים את החומר, וגם זה לא תמיד". השתיקה על המסך רועמת , לאיש המוכשר והממולח שהיה האחראי הבכיר על הנער ומוריו אין תשובה, והלב יוצא אל הנער שכילה את שנותיו ללא נפש אכפתית, מבינה ומטפחת. לפני כמה חודשים הייתי מסיים צפייה בסצנה מסוג זה באנחה רפה, שאין בה הבעת הפתעה רבה, כי התרגלתי לחשוב שאלו פניה של מערכת החינוך בימינו.


אולם הפעם לבי נחמץ מסיבה אחרת לחלוטין. לפתע חשבתי על המורה האחת שכן היה לה אכפת, או המורה שכן עשה מעבר, ודאי במהלך 12 שנים של ישיבה בכיתה פגש התלמיד המתוסכל גם אותם. ומה הם מרגישים עכשיו? האם הם מוסיפים באדישות את סטירת הלחי הזו לסל החבטות הרגילות של התקשורת, המשרד, ההורים והילדים, האם הם מוכנים להפנות שוב את הלחי השנייה?


הקיץ האחרון שינה את דעתי על מערכת החינוך והפיח בי תקווה לעתיד אחר, טוב יותר. במהלך המחאה החברתית נחשפתי לכמות מכובדת של מורים חדורי אמונה, מלאי כישרון ועמוסי אהבה לתלמידיהם. מורים שמשתוקקים להעביר ידע, רוצים לחנך ולתמוך בתלמידים - ובסוד גם שמעתי שחלקם מצפים לסוף החופש, כי הם מתגעגעים לילדים ולעשייה המקצועית שלהם. עם זאת, ההתמודדות בבתי הספר שלהם היא קשה, כמעט קשה מנשוא. על גבם השברירי והמותקף הם סוחבים כיתות צפופות, בתי ספר נטולי קידמה וחירות אקדמית, לחצי הישגים גוברים ומכבידים, תקציב דל ומגביל, תנאי העסקה מביכים ועוד קצרה היריעה מלפרט. המורים המצוינים מצליחים להרים מעט את הראש מעל המים, הבינוניים טובעים והגרועים, הקיימים בכל מערכת, ממשיכים בשלהם ללא הפרעה.


באוגוסט החלטתי להתגייס לצד חבריי החדשים בכדי להבטיח שינוי בחינוך. אני רוצה לראות אותם מתחברים חזרה לציבור, מקבלים את אמונו, זוכים לתמיכת המשרד ברעיונות והיוזמות שלהם. אני מעוניין שתהיה להם סביבת עבודה מאפשרת ומעצימה, בה יוכלו ללמד וללמוד, לפתח ולהתפתח כל הזמן. הבנתי כי בכדי שהמורים ישקיעו בתלמידים גם אנחנו צריכים להשקיע בהם, וזהו חלק משמעותי מהעשייה הנרקמת אט אט בתנועת "ח' זה חינוך". אנו מפגישים סביב שולחנות עגולים אנשי חינוך עם כל בעלי העניין בסביבה לשיחות ערות על מצב החינוך והדרכים לשיפורו. לא עוד מורים פאסיביים ורמוסים, אלא חזקים ומשפיעים. כאלו שאנו רוצים שילדי ישראל יתעצבו בדמותם. תהליך השינוי הנו ארוך ומורכב, אך קיים צעד אחד שניתן בקלות לעשותו כבר עכשיו.


כילד בבית הספר היסודי נהגתי בסיומה של שנת הלימודים, רגע לאחר חלוקת התעודות, להפקיד בידיי המורים והמורות החביבים עליי שי צנוע - מכתב תודה. כך היה עד לתום לימודיי בתיכון. האמנתי כי למי שהשקיע בי, גם אם היה בודד במערכה, מגיעה הערכה. היום אני בוגר, ביקורתי וציני יותר, איני נוהג עוד כמעט לחלק תודות חתומות, בזאת נעוצה טעותי. כישראלים אנו מקדשים את הביקורת, לפעמים אף את ההשתלחות. חלקנו מאמינים כי לצד השני רק אינטרס צר, כפי שניסו, למשל, ללמדנו משרד החינוך וארגון המורים בהנחייתם כי מורים יקבלו בונוס כספי על הישגיהם. "כיצד אחרת ניתן לתגמל ולעודד מורים טובים?!" שאלו אותנו בזמנו, היום התשובה ברורה כשמש. לציבור המורים מגיעה תודה, תודה חמה, ורצוי שעה אחת קודם. תודה שתחזיר להם את הניצוץ בעיניים לגבי השליחות שלהם, תודה שתיתן להם את הכוח לשנות ולהשפיע, תודה שתעזור להם להשקיע. לדוגמא, כלכלנים התנהגותיים בעולם העלו זה מכבר הצעה חלופית לבונוס, מערכת קבועה אשר אוספת ושולחת מכתבי הערכה מבוגרי האקדמיה למורים המשמעותיים ביותר הזכורים להם.


בתקופה זו חוגגים מיליוני אמריקאים חג הזוי במונחים ישראליים, "חג ההודיה", זאת בעוד שאצלנו רק סיימו לכפר על עוונות ולבקש סליחות. אסתכן בהרמת גבות וצקצוקי לשון ואומר בירור כי זהו הזמן שלנו גם לומר תודה. אפשר לכתוב מכתב, לשלוח מייל או להצטרף לעשייה שלנו ב"ח' זה חינוך", אשר מעודדת את המורים ומעלה אותם על נס. אישית, השנה אומר תודה לחבריי המורים אשר אמנם לא זכיתי להימנות על תלמידיהם בכיתה, אך לימדתי מהם עד בלי די והם השיבו לי את האמון בחינוך. הדרך להצלחה עוד ארוכה, אך הכי חשוב שנצעד בה יחד. ובינתיים, תודה.



Drop Me a Line, Let Me Know What You Think

© 2023 by Train of Thoughts. Proudly created with Wix.com