לא כאן, לא עכשיו

פורסם בפייסבוק ב15.6.2019


לפני כמה שנים נאלצנו "לכפות פרידה" על תלמיד מבית הספר. לאחר מכן הגיעה אליי מסכת תגובות שנפרסה לאורך מספר חודשים ובה קללות, איומים, הסברים מפורטים על איך הרסתי את חייו, את העתיד שלו, הצהרות על ניסיונות התאבדות, שיחות טלפון באמצע הלילה, מיילים, מיילים מחשבונות מזוייפים, ווטאספים, הודעות פייסבוק. מכל הבא ליד.


יש אנשים החושבים שאנחנו מקבלים החלטות על עתיד של תלמידים ופשוט ממשיכים הלאה, אבל לא כך הדבר. התגובות הן אולי מטרידות, אך מה שבאמת 'אוכל אותך מבפנים' היא הידיעה שאמרת למישהו "אתה לא". כאילו הצהרת "אתה מקרה אבוד", ומי אתה שתקבע דבר שכזה?


אני מנסה בכל שיחת פרידה כפויה שכזו וגם אחריה (בדרך כלל מגיעים אליי גם לומר שלום באופן יותר אישי ופחות פורמלי) להקפיד ולומר "אני מאמין בך, מאמין שתצליח, פשוט לא כאן, לא עכשיו". ואני באמת מאמין. אבל התלמיד בכל זאת תמיד שומע "אתה לא". אתה לא מתאים, אתה לא מסוגל, אתה לא שווה, ממך כבר לא ייצמח שום דבר.

אם רק היה יכול לקלוט שמה שלמעשה אנחנו מתכוונים זה: אנחנו לא מתאימים לך, אנחנו לא מסוגלים, אנחנו לא יודעים, אין לנו את הכלים. או, ליתר דיוק, אני לא מבין מה אתה צריך, אני לא יודע איך להגיע אליך, אני לא מצליח לגרום לך להבין, אני לא יודע איך לעזור לך להיות גרסה טובה יותר של עצמך. אני מוותר.

אף אחד לא נהיה מחנך בשביל זה, אף אחד לא רוצה לוותר. כולם, אני לחלוטין מאמין, הגיעו לחינוך כי רצו לעזור עד אין קץ, אבל לפעמים אתה לא יודע כבר לעשות שום דבר אחר. לפעמים צריך לעצור ולשחרר. לפני שבועיים קיבלתי מייל פתאומי מאותו תלמיד, מייל קצר בזו הלשון: "היום אני מבין שעשיתי לא מעט דברים לא נכונים, עבר מאז הרבה זמן ואני כבר השתנתי, אני אחר. רציתי רק לומר סליחה, אני מתנצל".

אז אולי לפעמים, כן לפעמים, זה באמת "לא כאן, לא עכשיו" וצריך להיפרד, שזה הדבר היחידי שעוזר. רק לך תדע מתי...


כשתגדל (יהודה פוליקר):

https://www.youtube.com/watch?v=ZUWbG2l3c8c&fbclid=IwAR2_WoD0LFe9EeLC8SFFrNnKRItxzqY97jQ2umTfQH8TLnPHQwHJJOPfDjE