לא מאתגר, קשה

פורסם בפייסבוק ב13.10.2017


ערב אחד במהלך החורף שעבר מצאתי עצמי עוצר ברמזור בדרך מבית הספר לסופר ומתחיל פתאום לבכות בלי שליטה. הדמעות זלגו מעצמן. אף על פי שהנחתי כי אני יודע מה היה הטריגר הספציפי להתפרצות המפתיעה הזו, הבנתי שזה כנראה הרבה יותר מזה. אכן, מעבר לחוויית קניות מביכה ביותר באותו ערב, האירוע הזה חזר על עצמו בכל מיני הזדמנויות בלתי צפויות.


ההתרחשות הזו גרמה לי להבין שקשה לי. עד אותה הנקודה הנחתי שפשוט "מאתגר לי", כמו שאנחנו אומרים בשפה החיובית החדשה, ותמיד ששאלו אותי איך הולך נהגתי לומר שמאתגר או, ליתר דיוק; מרגש, מעניין ומאתגר. זה היה נכון, אך מסתבר שלא מדויק. מה שעבר עליי היה יותר מאתגר, זה היה קושי. הקושי המובלע הזה הכביד עליי מאד.


לאורך שנותיי הספורות כמחנך שמתי לב באיטיות שחלק ניכר מהתלמידים שלי לא מצליחים לומר שקשה להם. בהתחלה שיתפתי עם זה פעולה והייתי בעיקר מעודד, מקטין את מצוקה, מנסה להקל, מספק פתרונות בשצף וכמובן, ממסגר הכל כ"אתגר". עם הזמן הבחנתי שזו אינה נטייה רק אצלי, אלא תנועה רחבה יותר שנמנעת מהכרה בקושי, איזה סוג של שפה וגישה חדשות שחילחלו לתודעה של הרבה אנשי חינוך והורים. אין קושי, יש אתגר, כזה שעם קצת מחשבה חיובית פשוט נצלח אותו והוא יעבור בלי שנחווה מצוקה.. סוג של עיוות פרקטי של תפיסת פסיכולוגיה חיובית שהובנה לא כהלכה.


התובנה הזו גרמה לי לעצור ולפעול בדרך מוזרה, להתעכב עם תלמידות ותלמידים על ההכרה בקושי, בכאב, בעצב שלהם. עם הזמן העברתי עוד ועוד שיחות בהן ניסיתי להסביר שחשוב לא להתחמק כשבאמת קשה. לא כל קושי הוא פשוט אתגר, הוא לא דבר שבהכרח חולף כשצולחים אותו. הוא כנראה יחזור, יחד עם עוד רגשות מעיקים, שהם חלק מהחיים של כל מי שמתמודד עם דברים משמעותיים. אפשר אולי לדחוק ולהדחיק, אך אי אפשר להימנע מהקושי. צריך לדעת לקבל אותו, לתת לו מקום ולהמשיך. הקושי הוא חלק מחיים בעלי ערך. הוא כאן כדי להישאר וזקוק למקום שלו כמו הדברים החיוביים בחיינו. אין כאן חידוש מרענן והרי כבר נכתב בקהלת ג': "עת לבכות ועת לשחוק". אסור לנו לשתף פעולה עם האשלייה המודרנית של האושר התמידי, הבלתי ריאלי, שהפך להיות האידאל החדש.


אני חושב שהתחמקות בחינוך מהתמודדות עם קושי עשויה להסב נזק בטווח הארוך והתפקיד שלנו הוא ללמד אחרת. עם זאת, אני מגלה שיש דבר משמעותי שאותו טרם למדתי לעשות כמחנך והוא להודות גם בקשיים שלי. לתת דוגמה לתלמידים ואפילו לצוות שגם אני חי עם הקושי. למשל, רק לאחרונה הצלחתי להגיב לשאלה "אז איך הייתה השנה?" גם באמירה- קשה, הייתה שנה קשה. היא הייתה מרגשת, מתרתקת, מאתגרת וגם מאד קשה. שנה שלצד אושר ועניין יוצאים מן הכלל לוותה גם בזלזול, עימותים, לחצים, לקיחת סיכונים, איומים, צרחות ובעיקר התמודדויות והחלטות קשות ואף קורעות לב לעיתים. רוב האנשים מופתעים לשמוע אותי אומר את זה, אך זו האמת.


מפה לשם, באותו הקשר, כשנתקלתי לאחרונה בפרסום הזה* על פרישת מנהלים חדשים חשבתי שאולי לכולנו יש בעיה להכיר בקשיים שלנו ולחשוף אותם. זה אולי לא מקור השחיקה המדוברת, אך זה בהחלט עלול להיות גורם מסייע. הבדידות של מנהלי בתי ספר היא אחד הדברים המעיקים ביותר בתפקיד ולא אתפלא אם היא המכרסמת ביכולת להמשיך עם הקושי, אם לא נותנים לו מקום ראוי לביטוי.


למזלי הרב, לי יש לפחות משהו שגיליתי שלרבים מחבריי אין וזו תמיכה מדהימה ותחושה של אמון מלא מצד הממונים והשותפים שלי בהנהלת הכפר הירוק. הלוואי ולכל המנהלים הייתה זכות שכזו לקבל מקום של הבנה, אולי דברים היו נראים אחרת ויותר מנהלים היו נכונים להמשיך עם הקושי.


*https://www.davar1.co.il/85288/?fbclid=IwAR2rcAm9rZUXtuoS1CfrqGw2ONqzyX8IVTqltQ84qXSTmpnQCMyQnbt8x3w