לרוץ במעגל

פורסם בפייסבוק ב17.8.2018



ביני ובין תעודת הבגרות שלי כמעט הפרידו 2000 מ׳. 2000 מ׳ ששנאתי כל ס״מ בהם ואיתם כל מה שהיה קשור בדבר המחריד הזה שנקרא ריצה. בכל פעם שהתחיל שיעור חינוך גופני סלדתי מריצה יותר ויותר. היה נראה כאילו מישהו רצה בכוח להוציא לי את החשק מלרוץ והוא הצליח למשך הרבה זמן, כל משך הזמן בו האמנתי שמה שלמדתי בבית הספר זו ריצה.


מי שמכיר אותי היום יודע שאני אדם רץ. ריצה היא חלק מהחיים שלי.קשה לי לדמיין שבוע בלי לרוץ או להגיע למקום חדש בלי לסקור אותו בריצה. אני רץ כשעצוב וכשמח, בחמסין ובגשם. אני לא רץ מרתונים, לא מודד מרחק, לא חשובים לי הזמן או הקצב. לא מנסה להשתפר. סתם רץ.


ריצה היא התזכורת האישית שלי לעוול שאנחנו עושים לתלמידים בבית הספר. בגדול, בית הספר עבד מעולה לתלמידים כמוני. לא היה לי באמת קשה בשום מקצוע (נאבקתי קצת במתמטיקה, אך ידעתי שבסוף אצליח), מצאתי את הדרכים שלי להתעניין, סיימתי עם בגרות שפותחת איזו דלת שרק אפשר לרצות. מבחינת החוויה הפרקטית שלי, יש לי מוטיבציה אפסית לשנות את מערכת החינוך. ועדיין הדבר שהכי מפריע לי, שאני מתקשה לישון בגללו בלילה, הוא הדרך שבה אנחנו מלמדים.


הריצה מזכירה לי את מה שמקולקל. עבורי זה היה בספורט ועבור אחרים בכל כך הרבה מקצועות אחרים. הנה מה שאנחנו אומרים לתלמידים: ״זה המסלול, כאן אתה רץ, רק במעגלים. אתה תרוץ כי אתה חייב, אתה תעשה את זה מתי שאני אומר ואיך שאני אומר. ואני אמדוד אותך, בדרך אחת בלבד ואומר לך עד כמה אתה טוב וזה מה שאמור להיות חשוב לך, כמה מהר רצת וכמה מהר רצו אחרים״. כשאני מתרגם את זה למקצועות שאני כן אוהב אני עוד יותר נחרד מהמחשבה שמישהו לומד היסטוריה, למשל, ומבין ש״זו ההיסטוריה, היא כתובה בספר הזה והיא מסוכמת ככה. אתה תלמד את הנושא הזה כי אתה חייב ואתה תעשה את זה עכשיו ותענה על תשובות כמו שאני מכתיב לך, כמו שכתוב על הלוח, תעתיק את מה שאני כותב. ואני אבחן אותך ואומר לך מה נכון לכתוב ואומר לך כמה אתה טוב בהיסטוריה וכמה טובים אחרים. זה מה שחשוב״.


אני מצאתי את התשוקה שלי לריצה כשהשתחררתי מהריצה במעגל. מצאתי אותה כאשר עשיתי אותה בדרך שלי. אף אחד לא שאל אותי מהי הדרך שלי ועד כמה מעניין אותי לרוץ יותר, אך לאט או לרוץ מחוץ למעגל ולספור בדרך חמציצים במקום סיבובים (מי רוצה בכלל לספור סיבובים?!). לא נתנו לי להבין שזה שאני לא טוב במשהו לא אומר שאני לא יכול להנות ממנו ולשאוף שהוא יהיה חלק מהחיים שלי. לנסות ולמצוא את התלמיד בתוך המקצוע ושהוא ימצא את עצמו בו דורש המון הרחבה וגמישות, הרבה חופש ויציאה מתוך המעגל. עד כמה שאני מתאמץ לעשות את זה אחרת (וממש לא רק אני, עוד מורים רבים) עדיין אני יודע שלא תמיד הצלחתי ויש לי תקווה כי היכן שנכשלתי יימצא יום אחד תלמיד את עצמו לומד סיפורים בהיסטוריה או מקרים באזרחות סתם ככה, למרות הכל.


יש הרבה סיבות מדוע אנחנו עדיין מלמדים ככה. הן בעיקרן, לטעמי, טכניות ויישומיות, לא עקרוניות. חלקן אידאולוגיות. אני מכיר את רובן, לעיתים מקבל בהכנעה את המכשולים לשינוי ולפעמים נאבק בכל הכוח. אך אני תמיד מזכיר לעצמי בסיום השבוע כי אלו רק תירוצים ואם היינו באמת יכולים ללמד כמו שמגיע לתלמידים שלנו, אם היינו מנצחים בקרב הזה, אז היינו מזמן מפסיקים לגרום לאנשים צעירים לרוץ במעגלים.