מורה ללא משמעות: השאירו אותנו מחוץ למשחק

פורסם במעריב ב16.4.2014

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/573/288.html


סביר להניח שאדם אשר כף רגלו דרכה במקרה בחדרי מורים בחודשים האחרונים נתקל באמירות בסגנון הבא: "בוקר לא משמעותי לכולם", "מצטערת, אני חייבת לסיים, יש לי שיעור לא משמעותי להעביר" או "לא נורא חבר - מחר תהיה משמעותי יותר".


לאנשים חיצוניים הערות כאלו עשויות להישמע מוזרות ותלושות, אך למורות ולמורים הן ברורות. השיח הציני הפך לאחד הכלים המשמעותיים להתמודדות עם מהלך ה"למידה המשמעותית" של משרד החינוך, אשר מקודם באופן נמרץ מעל ראשיהם של המורות והמורים בישראל.


אין מה להתפלא על כך שרפורמה ציבורית משווקת לאזרחי ישראל ללא התחשבות או פנייה לעובדי המגזר הציבורי, אשר תפקידם ליישם את הרפורמה. זה עניין תפיסתי נפוץ בכלל משרדי הממשלה. אף על פי כן, קשה לדמיין שמשרד הבריאות יצא בקמפיין אשר יזכה לכותרת "עוברים לרפואה איכותית", שמשרד המשפטים יספר לציבור ש"ישראל עולה ערכאה שיפוטית" או שמשרד הביטחון יודיע שבצה"ל "מתחילים להגן עליך".


הסיבה להבדל היא שככל שמדובר במורות ובמורים בזירה הציבורית, כבר מזמן אבד מעמדנו. על אף שברור לחלוטין שבמערכת החינוך שום למידה משמעותית או כל שינוי אחר, לצורך העניין, לא יתרחש ללא התגייסותם, רצונם וכישוריהם של מורי ומורות ישראל, עדיין לא נהוג לערב אותנו בצורה מכובדת בקבלת ההחלטות.


קמפיין הוא לא תחליף לשיח


כנסי חינוך, למשל, יש בשפע. באירועים כאלה תוכלו להקשיב למוצא פיהם של פוליטיקאים, אלופים לשעבר, מנכ"לים של חברות מסחריות, אמנים, פרופסורים ועוד שלל אנשים שמבינים המון בחינוך. בשני כנסים ב-2013 ניתן היה אפילו להאזין לתובנות של אנשי חינוך


משובחים כגון אפי שטנצלר, יו"ר קק"ל, וטמירה ירדני, מפיקת התוכנית "כוכב נולד".


מי שנעדרים כמעט לגמרי מבמות שבהן דנים בחינוך הם האנשים ה"לא משמעותיים" במערכת - המורות והמורים. כך גם המצב בכתבות על מצב החינוך שבהן מדי פעם יתנו למורה לומר כמה מילים ולרוב יבקשו שיתמקדו בתלונות על תלמידים, הורים או המערכת. באופן זה קל להגיע למסקנות מרחיקות לכת, להתלונן, להאמין, לצאת בהצהרות מפוארות על הוראה, חינוך ועתיד ילדנו. מה שלא ניתן לעשות זה לדבר דוגרי, להבין מה באמת קורה בכיתה.


מבלי לשאול לדעתם של אנשי המקצוע, אלו אשר מבצעים בפועל את ההוראה בכל יום ויום, מבלי לשמוע את קולם ולהבין מה נדרש כדי שהם יחוללו שינוי, לא נתקדם אף לא צעד לשיפור הלמידה. אף קמפיין, שום כוונה טובה או הזזה של בגרות לכאן או לכאן לא יהווה תחליף לשיח אמיתי עם מורות ומורים על הקשיים, הציפיות, הדרישות והצרכים המשפיעים על יצירת חינוך מעולה.


הבעיה אינה נעוצה בשכנוע ההורים שהמצב הוא רע אלא בסיוע מעשי למורים לשפר המצב. השיפור הזה מתחיל בהצבת המורים במרכז וחתירה מתמדת להבין מה בפועל יגרום להם להוביל את השינוי בכיתותיהם. קל להפנות אצבע מאשימה נגד שר החינוך בעניין זה, אך זה לא יהיה לגמרי הוגן. תפיסת מעמד המורה בישראל כגורם שוליים מושרשת היטב בתודעה הישראלית. דווקא השר הנוכחי מגיע במקור מהוראה, פוגש יותר מורים ומוכן להקשיב להם.


השינוי המהותי צריך להגיע מאיתנו, מהשטח. אנחנו, המורות והמורים, חייבים להפסיק לשבת מנגד כאשר מדברים על העבודה שלנו, על השירות החיוני שאנחנו מעניקים לציבור בישראל. אל לנו לחכות רק לגזרות על המשרות שלנו ואז להתקומם. עלינו להתייצב יחד ולחתור באופן בלתי מתפשר להשפעה בבתי הספר, בתקשורת, בכנסת ובמשרד החינוך. אנחנו צריכים לגייס כוחות ולפתוח כל דלת אפשרית כדי להיות חלק מקבלת ההחלטות בענייני חינוך - במיוחד בימים אלו, שבהם נושבות רוחות שינוי ויש אוזן קשבת במשרד.


אישית, אני חושב שיש צדק רב בשיח שהמשרד מקיים על משמעותה של הלמידה. עלינו להשתפר תוך שימור הדברים הטובים שאנחנו עושים. אולם כל עוד לא נהיה חלק מהתכנון, לא נהיה חלק מן הביצוע. המהלך הנוכחי מהווה הזדמנות. ההבדל בין הצלחה מסחררת לבין עוד כישלון מהדהד נעוץ במעורבות שלנו. אם אנחנו רוצים לעשות את מלאכתנו במערכת רלוונטית ואיכותית, עלינו להסתער על האפשרות לשינוי ולדאוג בכל הכוח שהוא יהיה קשור למציאות החינוכית - והמציאות היא אנחנו.