תנו להם לבכות

פורסם ב'הגיע זמן חינוך' ב19.8.2018




לפני כמה שנים ישבתי ביום הורים עם תלמיד ואימו בשיחה קולחת על הלימודים והחיים. לכאורה הכול נראה רגיל לגמרי, עד שלפתע התלמיד עצר את השיחה, פנה אל אימו וביקש: ״אמא, את יכולה בבקשה לצאת לכמה דקות?״ לאחר שנרגענו מההפתעה שלנו מבקשתו, האם אמרה שאין בעיה, אני הבטחתי שתכף נקרא לה חזרה והיא יצאה. ברגע שהדלת נסגרה פרץ התלמיד בבכי. עם הבכי גם הגיעו הסברים חשובים, שבהמשך אותו יום, יכולנו גם לשתף את אימו בהם, ברוגע.


מאז אותו המקרה, לאורך השנים שלי בהוראה ובניהול, חזרו על עצמם פעמים רבות מקרים דומים. מקרים כאלו התרחשו עם תלמידים ותלמידות שונים ועל כן התחלתי לחשוב על העניין.

בכי של תלמיד הוא אחד המבחנים המשמעותיים של מחנך/ת, לעניות דעתי. זהו מבחן שקל להיכשל בו, כמו שקרה לי פעמים רבות. איך נכשלים במבחן הבכי? שמתי לב כי כמעט בכולנו קיימת נטייה בשעת בכי ומצוקה של תלמיד, לכוון להקלה במצוקה של התלמיד (וגם להקלה במצוקה שלנו) ולא לכוון להתמודדות של התלמיד. כלומר, סביר יותר שנאמר משפטים כמו ״אין צורך לבכות״ או ״יהיה בסדר״ וננסה לגונן על התלמיד גם במקומות שבהם הוא אינו זקוק להגנה. לדעתי, במקום הגנה לעיתים קרובות התלמיד צריך מאתנו שנהיה אתו בביצה הטובענית של הקושי ולא נוותר. ככל שאני מצליח, למדתי שפעמים רבות הדבר הנכון לעשות הוא לשתוק ולתת מקום לשיתוף, להתלבטות או אפילו לוויכוח.


כששואלים מנהלים ומורים מה היו רוצים לראות בבית הספר, תשובה שכיחה, אולי הכי שכיחה ששמעתי בשנים האחרונות, היא ״אני רוצה לראות תלמידים מחייכים״. כאיש חינוך אני, כמובן, גם רוצה לראות תלמידים מחייכים (והם אכן מחייכים הרבה מאוד), אך הייתי רוצה, אולי אפילו מעדיף, לראות אותם בוכים. בתרגום פשוט, כיוון שהבכי אינו בשום אופן המטרה עצמה, הייתי רוצה שיהיה לתלמידים קשה ולא רק שיהיו מאושרים. איני מעוניין לנהל מוסד חינוכי המקדם רק שמחה וקלילות דעת, אלא שואף ליצור מרחב המאפשר גם התמודדות עם קושי בעל ערך. במקום כזה תתקיים התפתחות מתוך התמודדות משמעותית, שלרוב אינה כרוכה בחיוכים, כי היא קשה.


כיצד התחלנו לבחור באושר על פני התפתחות זה נכון, חשוב שנגן על תלמידינו - אין כלל ספק כי מתפקידנו לגונן מפני השפלות, התנכלויות ואלימות. אבל בשם תפיסת ה״מוגנות״ החשובה הזו, אשר השתלבה יד ביד עם השאיפה הפופולרית כיום לחיים ״מאושרים״, אנחנו מנסים ליצור מרחבים חינוכיים סטריליים ולהגן על תלמידים מ״סכנות״ שהן למעשה הזדמנויות ללמידה והתפתחות.

גרוע מכך, בבית הספר כיום אנחנו משמרים קשיים שהפכו להיות בעשורים האחרונים חסרי ערך עבור תלמידינו בעודנו נמנעים מהתמודדויות עתירות משמעות שיכולות לקדמם בהמשך החיים. על כן, קריטי לנסות ולהבין מהו ״קושי בעל ערך״. ספר הטלפונים הוא דוגמה פשוטה לכך. אם בבית הספר היה נלמד שיעור ״ספר הטלפונים״ ובו היו נבחנים תלמידים על אלפי שמות ומספרי טלפון בכל סמסטר, זה היה שיעור קשה מאוד, אך כמעט חסר כל ערך כיום. שיעור ספר הטלפונים היה מחייב תלמידים למאמץ, התמודדות עם תסכולים ותרגול טכניקות זיכרון, אך הערך בו היה נעוץ בכך שניתן להצטיין בו ותו לא. זה קושי במעגל סגור שאין לו הרבה משמעות מחוץ לרדיוס התחום של המעגל. שיעורים כאלו או אלמנטים של מקצועות כאלו יש לנו למכביר בבית הספר והם מרכיביי הקושי חסר הערך.


קושי בעל ערך, לעומת זאת, הנו מאמץ להתמודד עם משהו אשר מפתח אותנו אישית וחברתית, משהו שהערך שלו נמצא גם מחוץ למעגל ההיבחנות. כאן, באופן פרדוקסלי, אנחנו נוטים דווקא לצמצם את הקשיים. למשל על ידי התחמקות מוויכוחים, הימנעות מחשיבה ביקורתית על עצמי ועל החברה, צמצום מרחב הטעות למינימום, דחיקת נושאים טעונים ופוליטיים מחוץ לבית הספר, אי מתן אפשרות לבלבול והתמודדות עם אי בהירות, יצירת מרחב נקי מהחלטות ובחירות קשות, מגע מינימלי עם החיים מחוץ לבית הספר. כל אלו מייצגים הזדמנויות ללמידה עתירת ערך, שאנו מוותרים עליה כשאנחנו מבקשים למנוע מהתלמידים שלנו ומעצמנו את ההתמודדות עם הקושי.


אני מודה כי בבית הספר שלי בוכים לא מעט. בכי של קושי.

הקושי קיים בשיעורים, במסעות, בוויכוחים לוהטים, בתהליכי חקר, בחשיפה לדברים העגומים שבעולמנו, במשימות שאין להן תשובה אחת נכונה ובבחינה עצמית מתמדת. במקומות האלו אני מעודד את הצוות (ומנסה ליישם גם בעצמי) פשוט להיות שם ולהחזיק את הקושי עם התלמידה או התלמיד (אם כי זה ממש לא פשוט). כמורים עלינו לתת לקושי מקום ולא לוותר. עלינו לעזור לתלמידים ללמוד כיצד להבחין בין עיקר וטפל ולחזק עצמם עוד ועוד כדי לפתח מסוגלות להתמודד עם קשיים שהופכים את החיים שלהם לבעלי משמעות ואותם לאנשים המסוגלים לשנות משהו בעולם.


את השנה הזו סיימתי בחוויה קצת משונה. בשבוע בו נפרדנו משכבת יב׳, החל הלו״ז שלי להתמלא בפגישות עם תלמידים שזה הרגע סיימו את בית הספר, ותיבת המייל שלי התמלאה אף היא במיילים מהם. אלו, להפתעתי, לא היו תמיד דווקא מפגשים או מיילים שהכילו דברי תודה והתרגשות (היו גם כאלו). רבים מהמיילים והמפגשים הפכו להיות זמן שהוקדש כדי לומר לי מה אני עדיין לא עושה מספיק טוב כמנהל בית הספר. באופן הכי יפה וקונסטרוקטיבי פנו אליי עוד ועוד תלמידות ותלמידים והסבירו לי איך אני יכול להיות טוב יותר ומה הם הדברים שיש עוד לעשות כדי לשפר את בית הספר. בהתחלה זה היה מוזר ואפילו קצת מתסכל (למה הם לא יכולים פשוט לומר תודה וללכת?), אך עם הזמן הבנתי שהם משקפים לי את מה שעבר עליהם - איפה שלא וויתרנו להם, הם לא מוותרים לנו. לא היה לי הרבה חשק או כוח לביקורת הזו, אך הבנתי שהיא מגיעה ממקום עמוק של מחויבות להתמודדות, של אי התחמקות מקושי. לא יכולתי להיות יותר גאה.


https://www.edunow.org.il/edunow-media-story-255975