בך לא נוגע

מכתב לרכזי מקצוע בכפר הירוק (ספטמבר 2014)


"היום כולם חוקן" נוהג לומר ד"ר יורם הרפז בהרצאותיו בהקבלה מגוחכת לבית החולים שמטרתה להמחיש את האירוניה שביחס הסטנדרטי בבית הספר לתלמידים כאילו כולם עשויים מקשה אחת וזקוקים ל"טיפול פדגוגי" זהה. לטענת הרפז מקור התפיסה הזו נעוץ בהתייחסות אל התלמידים כמיכל שעליו להכיל פריטים רבים ככל הניתן ואל המורים כאל האנשים שתפקידם למלא את ה"מיכל" הזה בפרטים. בתוך התפיסה הזו אין הבדל בין ה"מיכלים" ומה שחשוב הוא כמות הפריטים שניתן להספיק לדחוף לתוכם. כדי לעשות זאת צריך תנאים. תנאים של שקט, תנאים של סטריליות, תנאים המנתקים את התלמיד מהסביבה, תנאים שיסייעו לתלמיד לתפקד כמיכל ללא הפרעה. תנאים אלו מזכירים לי את מילות השיר של דן תורן "בך לא נוגע", בנעימת קולה של יהודית רביץ, בו מתואר עולם עשיר, רועש וגם מפחיד שאינו נכנס לחדר, עולם שלא נוגע. השיר נותן תחושה מקלה של הגנה, אך בהקשר הפדגוגי הוא מעניק תחושה מטרידה של ניתוק. למידה נקייה שאינה נוגעת.


החשש הגדול ביותר שלי הוא שהתלמיד יראה את הנעשה בבית הספר כאמצעי בלבד. למד עכשיו כדי שתצליח במבחן אחר כך, כדי שתעלה כיתה, כדי שתסיים בגרות, כדי שתתקבל לאקדמיה, כדי שתשיג עבודה, כדי שתרוויח כסף, כדי שתפרנס, כדי שתקנה משהו. זו מטרה ראויה, לא מספקת. תלמידים רבים, בכל העולם, לומדים שלמידה היא רק אמצעי, כלי להתקדם בחיים ללא קשר לעצמך, לסביבה שלך ולהשפעה שלך עליה. לשמחתי, בבית הספר שלנו התפיסה אינה כזו, אלא להיפך. איננו רוצים שהתלמיד ישאיר את עצמו מחוץ לשערי בית הספר כאשר הוא מגיע ללמוד כי למד שאופיו ומחשבותיו אינם רלוונטיים ואף מפריעים למה שמתרחש בפנים. להיפך, אנחנו רוצים שכל תלמיד יביא את עצמו לתוך השיעורים, שירגיש שיש לו ערך, שיש לו מה ללמוד וגם ללמד. אנחנו רוצים שכל תלמיד ייכנס כולו לכיתה וירגיש שהלמידה שלו אינה זהה בדיוק לשל חברו, כי הוא אינו זהה לחברו ולכן יש טעם בלנסות ולפענח את העולם דרך עיניו, כי אין אך ורק תשובה אחת נכונה. אנחנו רוצים שכל תלמיד ירגיש שרואים אותו ויש סיכוי שנעזור לו לראות את הדרך בה כדאי לו ללכת, שנכיר לו את הסביבה שלו, הרועשת והמורכבת, ונסייע לו לצעוד בתוכה ולגבש עליה איזו מחשבה. אנחנו רוצים שהתלמיד יידע שבבית הספר הוא יוכל לגלות את העולם כי הוא והעולם נמצאים בפנים.


הרצונות הללו אינם פשוטים לביצוע. בכל יום אנו פוגשים עשרות, אם לא מאות תלמידים, מרוכזים בקבוצות גדולות של מעל 40 בני אדם, בזמנים קצובים, בכיתות אחידות עם משאבים מאד מוגבלים. האתגר הגדול ביותר שלנו הוא לפרוץ את המחסומים האלו. עלינו להצליח להגיע אל התלמיד ולגרום לו לחשוב משהו משמעותי על עצמו ועל העולם בו הוא חי. עלינו לחשוף לידע רב ולהעניק מיומנויות חשובות במקביל לסלילת דרך אישית בה יהיה טעם חיובי לשימוש בהם. עלינו לעבוד עם כולם ועם כל אחד. עלינו לא לפספס את הבסיס הרחב, אך גם לסקרן בפרטים הקטנים. עלינו להספיק ולהעמיק. עלינו "לרוץ בחומר" תוך כדי עצירות תכופות לנשימות של גילוי, חוויה ואפילו ביקורת. עלינו לעשות את הבלתי אפשרי כמעט.


פיצוח האתגר הנו לב העשייה בבית הספר. אני מאמין שאתם המומחים הגדולים ביותר למשימה זו. כל אחת ואחד מכם עסק ועוסק בפיתוח פדגוגי מהותי, בלמידה משמעותית, לא מהשנה, לא מהיום. תפקידי הוא לתת לכם יד כדי שתמשיכו לעמוד באתגר. לעזור לכם לפתור עוד בעיה, לשבור עוד קיבעון, למלא עוד מחסור בדרך למפגש הלימודי עם התלמידים. אני מאמין שיחד נוכל להעשיר את התלמידים בתוכן ולא רק ב"חומר", נעזור להם לגלות את עצמם בעולם ולגרום להם לרצות להשפיע. אלו אינם דברים השייכים לשעות החינוך או להעשרה, זה שייך לכל מקצוע, לכל שיעור, אלו הן המשימות הפדגוגיות שלנו, הייחוד הפדגוגי שלנו, המסלול האתגרי בו בחרנו לצעוד. זו העבודה שלנו. כדי לבצע אותה בדרך הטובה ביותר העולה על דעתכם, ושטרם עלתה בדעתכם, אהיה לרשותכם.


שתהיה לכולנו שנת לימודים מוצלחת