תקווה

בשלהי אוקטובר 2023 חזרתי לארץ ממסע בברלין למען החטופים, למען אחותי ירדן, שנחטפה מקיבוץ בארי והייתה אז עדיין בשבי החמאס, היישר אל ספת הפסיכולוג. ישבנו שם שנינו בחדר ובינינו נפרס ים של דאגה, כאב, חשש עמוק, אפילו אימה. אף על פי כן, הדבר שהטריד את שנינו יותר מכול היה עניין אחר. סיפרתי לו שקשה לי להחזיק את האפשרות שהיא תחזור. שזה נראה כל כך טוב, טוב אדיר ממדים שכזה, יותר מדי טוב כדי להיות אמיתי, שאני מתקשה להתקרב אליו; אני פוחד. "ממה אתה פוחד?" הוא שאל אותי, ועניתי לו שאני פוחד שזה לא יתגשם ושאם זה לא יתגשם, אישבר. אני פוחד לקוות.

בספרה "כשהדברים מתפרקים" פמה צ'ודרון מדברת בשבחי חוסר התקווה: "אם נסכים לוותר על התקווה, שחוסר ביטחון וכאב יימחו מן העולם, נקבל את האומץ להירגע עם רעיעותו של המצב שלנו". לטענתה, תקווה ופחד הם שני צדדים של אותו המטבע, הם מופע משותף, ועל כן רק עם חוסר התקווה יגיע הביטחון. "אם נחווה חוסר תקווה מוחלט, נוותר על כל שאיפה לחלופות לרגע הנוכחי, יוכלו להיות לנו יחסים מאושרים עם החיים שלנו, מערכת יחסים כנה וישירה, כזו שכבר לא מתעלמת מהמציאות של ארעיות ומוות". תקווה היא ההתמכרות לשליטה, לניסיון לכוון את החיים, לשאיפה ליצור את המציאות, והיא שמזמנת את הפחד הגלום בעובדה שהעולם אינו בשליטתנו. לפיכך, הפחד שלי לקוות הוא מוצדק כי בגלל התקווה אני לא מקבל את המציאות כפי שהיא.

אך מיהו האדם בלי ההתנגדות למציאות כמצב נתון? הרי אנחנו בהווייתנו חיות שיוצרות, שבונות, שנאבקות כדי לשנות, להשפיע על גזרת הגורל. זהו מקור גדול לסבל, אך זהו גם מקור האנרגיה שלנו, הייחוד שלנו. האדם הוא חיה מלאת תקווה.

ויקטור פרנקל, שהגותו מלווה אותי יד ביד בשנים האחרונות, ניסח שלושה מקורות למשמעות: החוויה, היצירה והסבל. האדם היוצר הוא זה שמעצב את העולם ומעצם פעולתו הוא מפיק משמעות. האדם הסובל הוא זה שמתמודד עם המכאובים והקשיים, ומתוך הנשיאה בסבל הוא מגלה את טיבו. ייתכן ששני מקורות המשמעות הללו כרוכים זה בזה, כמו התקווה והפחד. הפעולה והסבל, עיצוב המציאות וההתמודדות עם הגורל, כל אלה הם נגזרת של הבחירה להיות אדם פעיל בעולם, ומתוך כך עלינו לקבל את שאמר גתה: "אין מצב שאי אפשר לשפרו, אם באמצעות הישג או נשיאה בסבל", או כפי שחידד פרנקל: "או שאנחנו משנים את הגורל, עד כמה שזה ניתן, או שאנחנו מקבלים אותו על עצמנו מרצוננו, עד כמה שזה נחוץ".

לא רציתי לוותר על התקווה, הקלושה, הרעועה, הנתונה לרוחות הפרצים של הרוע והאכזריות והארעיות; התקווה להציל את אחותי, להציל חיים בכלל, לנצח את המציאות שנכפתה עלינו. לא רציתי לוותר ולא הייתי רוצה. אבל פמה צ'ודרון עדיין צודקת: התקווה מזמינה פחד. הפחד גלום בה. הפחד להישבר. אם נאבד את התקווה, נוכל לקבל את החיים כפי שהם ולוותר על הפחד, ובכך נקטין את הסבל. אם נאחז בתקווה אולי נצליח לשנות משהו, להגשים, לממש, אך לעולם לא נוכל להגיע לשליטה מלאה. תמיד יהיו דברים שיתפרקו, תמיד יהיו תקוות נכזבות. בסוף יגיעו גם רגעים של שבר. אין תקווה ללא פחד מהשבר. לא נוכל, ולא נכון, לחנך שום אדם לתקווה שאינה כרוכה בסבל, שאינה מזמינה גם הישברות.

"האומץ לקוות" הוא הרעיון שיצאתי איתו מאותה פגישה מכרעת עם הפסיכולוג אז באוקטובר הנורא. פגשתי את הרעיון הזה אחר כך שוב ושוב לאורך ימי המלחמה והמאבק להשבת החטופים. לעיתים התקווה התגשמה במלוא העוז, כמו עם שובה של אחותי בסוף נובמבר באותה שנה, לצד חטופים אחרים, ולפעמים התרסקה בעוצמה, כמו ברגע שנודע כי שישה חטופים נרצחו בשבי, ובהם כרמל גת, גיסתה האהובה של אחותי. נדרש אומץ לקוות כי בבחירה בתקווה אנחנו בהכרח בוחרים גם בפחד. כי כבני אדם עלינו לבחור ברצון להשפיע על המציאות, אך לקבל בהבנה את העובדה שאין לנו שליטה מלאה. נגזרה עלינו הבחירה במטבע על שני צדדיו; אנחנו יכולים לבחור לוותר ואנחנו יכולים לבחור לקוות, לקוות ולפעמים להישבר. הבחירה בתקווה גוזרת עלינו לפעמים את השבר. אך השבר אינו מחייב התפרקות, את השבר ניתן לאחות וגם את זה עלינו ללמוד, וללמד. ללמוד לאחוז בתקווה על כל צדדיה, ללמוד כיצד לבחור לקוות, לבחור לפעול ובעצם גם לבחור להישבר ולבחור לתקן את השברים במקום להתפרק. ושוב לקוות.

וכשאנחנו בוחרים בתקווה, חובה עלינו גם לשאול: תקווה לשם מה?

אנחנו נוטים לייחס לתקווה מטען חיובי מעצם הווייתה, כאילו כל התקוות הן בהכרח טובות וראויות. אבל ההיסטוריה מלאה במקרים שבהם התקווה הייתה הרסנית אולי יותר מכל כוח אחר הקיים בעולמנו. רגש התקווה כשלעצמו אינו מרמז לנו במאומה על טיבו ויש להעמיד אותו לבחינה.

לדוגמה, בסבב שיחות בקמפוסים בארצות הברית נדרשתי לענות על שאלות בקשר למוטיבציה של אנשי חמאס. התפיסה הרווחת היא שאנשי חמאס מונעים בעיקר מתוך שנאה יוקדת ומסמאת עיניים. אך מה שאני למדתי מהקורס המזורז והקרוב של משפחתי מול חמאס הוא שמה שמניע ומסנוור את עיני החמאסניקים היא דווקא התקווה. זו התקווה הקנאית, המוחלטת, להרס העולם המערבי כפי שהוא כיום, כפי שבנינו אותו, יהיה המחיר אשר יהיה; זו התקווה שיצליחו לכונן סדר עולמי חדש המושתת על ערכי האסלאם, כפי שהם תופסים אותם. תקווה זו, רחוקה וקשה להשגה, מפעמת ברבים מהם באופן שאם ניטול ממנו את המטען הערכי, הוא עשוי אפילו לעורר התפעלות וקנאה. אך ברור כי תקווה זו אסור שתהיה מקור להשראה. חובה לדחות את התקווה הזאת וללמד כיצד להישמר מפניה. את סוג התקווה הזה אכנה "תקווה הורסת; "תקווה שראשית שאיפותיה – חורבן. תקווה ששורשיה צומחים מתוך בוז וטינה לעולם הקיים, תקווה המבקשת לשבור את אבני הבניין של הסדר הקיים וקנאית להריסתו.

הניגוד לתקווה מסוג זה הוא "תקווה בונה". תקווה המכירה במגבלות ובכשלים שבמצב הנוכחי ובסדר הקיים ושואפת לשנותו כדי לשפרו; תקווה שעיקרה אינו להרוס את הבית על יסודותיו, אלא לשפץ אותו, להוסיף לו תשתיות ולפעמים גם להחליף ואף לעקור קרשי תמך ערכיים או מוסדיים שפג זמנם. התקווה הזאת רגישה להרס, לסבל ולמחירים. היא לא תקווה ש"בכל מחיר", כי היא מכירה בערך הקיים.

לעיתים קשה להבחין בין שני סוגי התקווה הללו בעולם היחסי שאנו חיים בו. והרי תקווה הורסת אינה רק מנת חלקם של האויבים שלנו; לא נכון יהיה לסווג אותה ככזו רק כאשר התקווה ההרסנית מופנית כלפינו ומסכנת את חיינו. עלינו ללמוד כיצד להבחין בתקווֹת ההרס, בתקווֹת הקנאיות חסרות הגבולות והעיוורות לכל מחיר, גם כשהן בתוכנו. משימתנו החינוכית היא ללמוד וללמד כיצד להבחין בין צורות התקווה השונות, להתנגד להרס ולעודד את הבנייה. הבחירה ב"תקווה הבונה" יכולה לבוא אך ורק מתוך כבוד לעולם הקיים. העולם שלנו, על כל פגמיו וחולשותיו, אינו זקוק להרס, אלא למשהו אחר לחלוטין, משהו שטבוע ביסודות המסורת היהודית – לתיקון. התקווה הבונה גם היא לעיתים לובשת תצורת מאבק, מתגוננת וכוחנית, אך ליבה אינו, ואסור שיהיה, החורבן, אלא התיקון.

תיקון העולם מכיר בערכו של העולם הקיים, ביסודות הבית שנבנו לאורך דורות בעמל רב. תיקון העולם גם מכיר בערכם של האנשים, כל האנשים, החיים בעולם זה. מתוך ההכרה הזו יוצר התיקון את גבולותיה של התקווה ושומר עליה מפני כוחות ההרס הגלומים בה. תפקיד החינוך ללמד את היסודות, ללמד על הבית ובנייתו, ללמד על האדם, ללמד את הכרת הטוב ומתוך כך ללמד על תקווה ותיקון. איננו יכולים לקוות בלי להישבר, אך אנחנו יכולים לקוות בלי לשבור, אנחנו יכולים לתקן.