הוראה דיפרנציאלית

פורסם בפייסבוק ב21.3.2014


"בישראל, המיומנות הקלינית של המורים היא בעיני לב העניין. בדרך כלל אנחנו נוטים לדבר על הפערים בין בתי ספר, בין מרכז לפריפריה ובין מגזרים, וזה נכון, אבל הפער הגדול יותר בישראל, לפי נתוני ה-OECD, הוא בתוך בית הספר. מול המורה למדעים בחטיבת הביניים יושבים זה לצד זה תלמידים שאחד יהיה מדען, השניה משוררת, השלישי מפעיל מלגזה, והרביעית משווקת של טלפונים ניידים. ולצדם עוד 30 או 40 תלמידים שהפער בידע ביניהם הוא של שנה, ולעתים שנתיים ושלוש. איך לכל הרוחות תוכל המורה לרקוח שיקוי קסם שכזה שיתאים בבת אחת לכל אחד מהתלמידים, ליכולות, לסגנון, ולקצב של כל אחד. זו שאלת מיליון הדולר של ההוראה, איך לתת טיפול אישי, וקליני לכל תלמיד בסביבת למידה שהיא תעשייתית, ודומה יותר למפעל ולפס ייצור, עם צלצול, ומערכת, ובקרת איכות"


הדברים של אלי הורוביץ* לוקחים אותי חזרה לבוקר. להחזרת המבחנים בהיסטוריה לכיתת הפנימייה. על פניו, הדבר הקר וה"תעשייתי" ביותר שיש. חלוקת ציונים.

בפועל עשינו, ביחד, משהו אחר. אני רוצה לנצל את ההזדמנות לחלוק אתכם כדי שאולי ניתן יהיה להבין כמה עבודה וכמה מורכבות יש ב"הוראה דפרנציאלית".


זה התחיל עוד לפני המבחן. שלושת התלמידים החזקים ביותר בכיתה, אלו שקוראים כבר את הפרק הבא בספר בזמן שאני מסביר לאיטי את החומר, קיבלו משימת אתגר. הם למדו, כתבו עבודה והכינו שיעור על נושאים גדולים שלא לימדתי בעצמי. למעשה, הם היו המורים לנושאים האלו בכיתה. זה לקח שלושה חודשי עבודה, ים של טיוטות ותיקונים, הרבה עבודה בבית והמון מוטיבציה שלהם. השיעורים היו מעולים.

בנוסף, למדנו למבחן בשילוב עם שיעורי ההבעה (רעיון נהדר של רכזת המקצוע שלי) בהם הטקסטים הקבועים לעבודה הם מתוך ספר ההיסטוריה ותואמים את החומר הנלמד בכיתה ונעשה תרגול של כתיבת תשובות מלאות בבחינה. בסוף גם עשינו שיעור של שאלות ותשובות אישיות. רשמתי שאלה והתלמידים הגיעו עם תשובות כתובות אליי, קיבלו תיקונים, תיקנו, קיבלו עוד הערות אישיות וחוזר חלילה.

הבוקר עם כניסתי לכיתה יכולתי להחמיא לכולם. הם השיגו ממוצע יפה (כמעט זהה לכיתה מקבילה באותו המבחן בדיוק). אבל, עוד לא הסכמתי לחלק את המבחנים.


קודם כל רשמתי על הלוח מקרא צבעים. כל מדרג ציונים קיבל צבע (נגיד: בין 95 ל100 זה כחול ו75 ומטה זה ורוד) והכיתה חולקה לפי חציון. התלמידים בחציון העליון היו בשיעור הזה מנטורים (מלמדים) ותפקידם היה לעזור לתלמידים בחציון התחתון לתקן את המבחן ולשפר את הניקוד שלהם. כך התחלנו זמן עבודה של שני שיעורים!

הייתה עבודה יעילה, בשקט, כך שאפילו זכיתי לשבת שיעור שלם עם שני תלמידים בכיתה שלא כתבו מילה אחת במבחן, כי הם לא באמת שולטים בשפה העברית. גיליתי שבע"פ הם יודעים לא מעט ואפילו הצליחו לענות על השאלה היותר קשה במבחן (למצוא את הדמיון בין המצב היום בחצי האי קרים לפלישה הגרמנית לבלגיה). וגולת הכותרת; אפילו כשיצאתי לזמן מה מהכיתה, הם המשיכו לעבוד.

במבט לאחור, זה נראה די פשוט. במציאות זה לא.

התייחסות דפרניציאלית דורשת טכניקה. במאמר של אלי הוא מכנה את זה עבודה קלינית. אני מסכים. הדבר הנכון יהיה להכיר בכך שזה אחד האתגרים המשמעותיים (כן, כתבתי משמעותיים) שיש לנו בחינוך ונדרשת לכך היערכות מתאימה. לפתח הוראה דפרנציאלית זו עבודה. נדרש זמן חשיבה, חשיפה לרעיונות ושיטות, תרגול, ליווי, ניסיון בעבודה בקבוצות והסתכלות על כל משאבי הכיתה (כולל התלמידים). אם נסכים שטכניקות, שיטות הוראה דיפרנציאלית, טיפול אישי והיישום שלהם הם לב העניין, אז לא ניתן להשאיר את זה ליד הגורל אם נדע לעשות את הדברים האלו או לא. לשם צריכה לכוון המערכת ולהיפרד מהכשרות לטיפול בפסי הייצור.


*https://ehurvitz.wordpress.com/2013/11/09/%D7%A7%D7%A1%D7%9D-%D7%94%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%94-%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9B%D7%A0%D7%A1-%D7%A7%D7%99%D7%A1%D7%A8%D7%99%D7%94-2013/?fbclid=IwAR3JdN9Jj3bCHNafDRE2xVa4ftvPKt6bj0vScXYSRlAuVwnuTwZYBhC32mY