פורסם במקור באנגלית ותורגם במאי 2021 לעברית
היה לי פעם תלמיד רוסי שלא הצליח להסתגל לחיים בארץ כלל וכלל. באחת משיחותינו הרבות, ניסיתי להבין ממנו מה אין כאן שהוא כל כך מתגעגע אליו. תשובתו היתה: יער. הגבתי ואמרתי שאני מבין, אך הוא הסביר לי, ביהירות הרוסית היפה ביותר, שאני לא. "אתה לא יודע מהו יער. אין לכם כאן יערות אמיתיים. אולי קראת על יער פעם, או ראית תמונות, אך אתה לא יודע מהו. אפילו אם ביקרת פעם ביער, זה לא אותו דבר. בכדי לדעת מהו יער, אתה צריך באמת להיות בתוכו, בתוך הדבר העצום הזה, ללכת בו לאיבוד. אלו לא העצים, זאת ההרגשה. אתה לא יודע מה זה."
היום יש לי תחושה דומה לגבי הדבר אותו אני מכנה "אהבה של מורה". זה סוג מוזר של אהבה אשר ניתן לדון בו מבחוץ, אך להבין אותו רק מבפנים. האהבה הזאת אינה זהה לאהבה של הורים או אחים, היא לא כמו אהבה בין חברים או בני זוג. אך כמוהם, אתה באמת לומד להכיר אותה כאשר אתה חווה אותה. זה רגש מבלבל. אכפתיות עמוקה והתרגשות בנוגע לאנשים שאתה מרגיש שהם שלך, אך אתה יודע שהם לא. זה קשב ממוקד אשר מחזיק אותך ער בלילות, מתפזר בין תלמידים שונים. זאת אהבה בעלת מסגרת מבוססת, אך כמעט ללא גבולות, אפילו לא פוליטיים, גיאוגרפיים או אתניים, כפי שלמדתי היטב. זה רגש חזק של אחריות שגורם לך להאמין שתוכל תמיד תמיד לדעת מה מצבם ולעזור, ואז הם עוזבים. זוהי אהבה עם שברון לב מובנה.
עכשיו שכבה נוספת של תלמידים עוזבת, וקשה לי להסביר את אהבתי ואת שברון הלב שלי. אני מבין שברגע אחד אעבור מלראות אותם כל יום כל היום, ללא לפגוש את חלקם יותר לעולם. חלקם יגיעו לבקר או יתקשרו, וזה יהיה מרגש ומוזר. מעטים ישמרו על קשר, אולי אפילו יהפכו לחברים. אני עלול אפילו לשכוח את הסיפורים או השמות של חלקם, אשר היו הדבר היקר ביותר לי בשעתו. אהבה זו לא תיעלם, אך היא תשנה את צורתה. היא תמתח את עצמה כל כך, עד שאשאל את עצמי: האם היא ניתנת לחידוש? האם אני מסוגל לעשות זאת שוב?
אני מרגיש כה אבוד בתוך האהבה הזאת, ויחד עם זאת, לא לגמרי חלק ממנה. נדמה לי שכך מרגיש להיות בתוך יער. אבל אני לא באמת יודע מהו יער.