היום בו גיליתי שאני לא עמר חזן ומה למדתי מזה
פורסם בפייסבוק ב8.2.2020
"אבל תגיד לי מה אתה חושב, מה אתה חושב שאני צריך לעשות?" אמר לי השבוע תלמיד בעיניים דומעות בעודו ניצב בפני צמת דרכים. מזל שזה יצא בדיוק בשבוע הכפילים...
לפני שנים באו אליי תלמידות בהתלהבות ואמרו; "אתה יודע למי אתה דומה? אתם כל כך דומים שזה בול, אתה מכיר את עומר חזן?". ובכן, לא ידעתי מי הבחור והן ישר ראו שאני מוטרד; "הוא לא קשור לאורן חזן, אל תדאג". אז בדקתי ונפעמתי. דוגמה להמחשה מצורפת מטה.
עכשיו, בואו, אנחנו לא דומים. בטח לא דומים בול.
“תגיד לי מה לעשות ואקשיב במיוחד לך” זו נקודה מבלבלת, כי כאשר דעתך נחשבת ובעלת ערך, הנטייה להעניק אותה ללא סייג גוברת
זו לא הפעם הראשונה או האחרונה שתלמידים או תלמידות באו אליי ואמרו שאני דומה לסלב דוגמן כזה או אחר. מחמיא ככל שיהיה, זה מופרך. איני חש עצמי כתאום האבוד של אורן חזן, אבל גם עומר חזן אני לא.
מה שמסמלות בעיניי ההשוואות האלו זה שיש תלמידים הרואים אותך יותר ממה שאתה. התפקיד, הקשר והמעמד יוצרים לעיתים האדרה של כל מיני אספקטים בנו, לא בהכרח בצדק. מצדנו, קל להתפתות ולהאמין שאנחנו כאלו. קל להתבלבל ולייחס לעצמנו חשיבות יתר.
התלמיד שישב אצלי במשרד וביקש לשמוע את דעתי לא התכוון ל"תאמר לי את דעתך ואשקול אותה במערך השיקולים שלי כעוד דעה", אלא בעצם ביקש "תגיד לי מה לעשות ואני אקשיב במיוחד לך". זו נקודה מבלבלת, כי כאשר דעתך נחשבת ובעלת ערך הנטייה להעניק אותה ללא סייג גוברת.
יפה הדבר גם בהקשר של חינוך ופוליטיקה. בסיומו של שבוע פוליטי מיוחד שהיה שיאו של החודש הכי פוליטי שהיה לנו בבית הספר, אני שב ותוהה על מקומן של הדעות הפוליטיות שלנו כמורים כאשר אנחנו מעצבים חינוך פוליטי. מצד אחד, האמונה כי חינוך לא יכול להיות סטרילי ובתוכו אנשי החינוך הם בעלי עמדה שלא צריכה להיות (ואין טעם שתהיה) מוסתרת. אולם מנגד, ההכרה בכוח העודף שיש לעמדה שלנו, לרמת הקשב והחשיבות שכל אמירה שלנו עשויה לקבל, לטוב ולרע. אנחנו יכולים לשאוף לנהל שיח בגובה העיניים עם התלמידים ובסוף תמיד נהיה קצת גבוהים מהם והם יישאו עיניהם אלינו. כל קביעה, כל שאלה, כל הצהרה פוליטית הן בעלות פוטנציאל לקבל משקל יתר בקרב הקהל השבוי שלנו. אסור לנו לוותר על השיח הפוליטי ועל הנוכחות שלנו בו, הרי לא הגענו לעשייה חינוכית כדי לפעול בריק פוליטי (אשר ממילא אינו קיים). אולם, כיצד נכון שנתערב?
אני חושב שאין אמת מידה מדויקת לכך וכל הנחייה או חוזר מנכ"ל בנידון לא יצליחו לדייק מספיק את האיזון הרגיש הנמצא בין לשתף ובין להכתיב, בין לאתגר ובין לאתרג. אפשר להשתתף בלהט, אך בזהירות. לא לעקר כל אמירה עד שתהא חסרת שיניים, אך לא לנשוך. לדעת לדבר בבירור ויחד עם זאת לסייג היטב. לחשוף את עמדתך, ואת מגרעותיה. לא להסתיר את דעתך ובו זמנית להקפיד לא להטיל צל גדול שיסתיר את התלמידים והתלבטויותיהם. לזכור שאם אתה נחרץ, חובה עליך לאפשר לתלמידים לסתור אותך באותה רמת נחרצות. ואם בחרת לעוף על המסר שלך, לכל הפחות תדאג לנמק אותו כמו שצריך.
בקיצור, לטעמי, נדרשת כאן מידה בריאה של מודעות עצמית מהולה בקצת צניעות. כלומר, אם לדבר באופן פרקטי, לזכור כל הזמן שאתה אחלה והכל, אבל זה רק "שבוע הכפילים" ועומר חזן אתה לא.