הזמנה לחתונה

פורסם ב29.6.2014



רגע לפני שנעלמת הסערה סביב דבריו של שר החינוך ביחס למשפחות וזוגות חד מיניים, אני מרגיש חובה לרשום כמה מילים אישיות. בניגוד לסטטוסים על חינוך, פוליטיקה או סתם בדיחות ותמונות מטיולים, זה משהו אישי באמת ולכן הרבה פחות נוח ובטח שלא מתחשק לי לכתוב אותו. אך, אני חושב שבסיטואציה הרלוונטית חשוב לשתף גם בדברים הפחות נוחים.


ההתבטאות של השר פירון שבחר, לפני שהתנצל, לערער על הליגטימיות של המושגים זוגיות ומשפחה בכל הנוגע ל"אחרים" שאינם סטרייטים, תפסה אותי בזמן מעורער גם ככה ודי טלטלה אותי מבפנים.

לפני כמה ימים נפרדתי מכיתת החינוך שלי שמורכבת מ33 תלמידים ותלמידות שאני אוהב, מחובר אליהם וניסיתי מאד לשמש להם השנה דוגמה בכל מובן שאני יכול. מכל השאלות ששאלו אותי בפרידה, שאלה אחת חזרה על עצמה הכי הרבה פעמים ולהפתעתי הרבה היא הייתה: "נכון שתזמין אותנו לחתונה שלך?". נאלמתי ולא הצלחתי לענות. כן, אני.


אם נשים בצד רגע את הספק בדבר הרצון שלי בתלמידים בחתונה דמיונית, בסלידה המסוימת שיש לי מתעשיית החתונות ומהעובדה שאני בקושי שורד דייט, השאלה הזו היא קשה עבורי כי אני מתקשה לדעת האם חיי וחתונה אלו דברים שהולכים יחד. יותר מזה, האם החתונה שלי תחשב כדבר שראוי להזמין אליו תלמידים? אני משתתף בהרבה חתונות (אגב, כולל חתונה מקסימה שבה התארחו תלמידי כיתות החינוך של החתן, רק שתבינו שהיו דברים מעולם) ותמיד יש מבחינתי גם תהיות עצובות; אם יהיה לי בן זוג ונרצה למסד את היחסים בנינו האם גם אני אוכל פשוט להתחתן ככה? בישראל? מי ירגיש בנוח לבוא לחתונה כזו? כמה לגיטימית הזוגיות שלנו תראה? והקמת משפחה לאחר מכן, איך להתייחס לעניין המורכב הזה? יתייחסו אלינו כמשפחה לכל דבר? האם התפיסה החברתית תזיק לילדים שלי? כשלמרבית האנשים סביבי דברים הם כה ישרים וברורים, אני אצטרך כנראה להתפתל הרבה בדרך. בירוקרטית וחברתית.


אולי זה נראה מבחוץ שהכל כבר בסדר אצלנו בקהילה והמונים צועדים אתנו בבגדי ים בתל אביב ויש זוגות ונישואים בכל מיני דרכים. אך באופן אישי אני יכול לומר שזה עדיין מערער. איני חושב שהגענו למקום שבו כולם בקהילת הלהט"ב מרגישים שמקבלים אותם, רחוק מכך. ניתן גם לומר שאיננו צריכים לזכות בלגיטימיות מאף אחד ושנחייה את חיינו כפי שאנחנו רוצים. אבל, אנחנו חיים בחברה הזו וכן רוצים להרגיש חלק שווה. להתגאות.


כל השנה הרגשתי שלמרות התהיות שלי עם עצמי עליי לשמש דוגמה כמורה. לא להסתיר, לדבר, לייעץ, לתת מקום לתלמידים לבטא את עצמם כולל את ההתלבטויות שלהם בנוגע לזהות מינית. ניסיתי לתת תחושה רגועה שהכל בסדר ויהיה בסדר. כולם שווים וראויים לזוגיות ללא שיפוט ומעמדות. כשקראתי את דבריו של הממונה עליי, שר החינוך, הרגשתי כאילו ניפחתי בלון שהתפוצץ בתקיעת סיכה קלילה של חוסר רגישות וסובלנות.


אני מכבד את השר כאדם דתי ומבין את ההתנגשות בין אורח חיי לאמונתו. כאדם פרטי זה כואב לי, אך מקובל שלא כולם חושבים כמוני. כראש מערכת החינוך שאני ותלמידיי חלק ממנה הייתי שמח אם היה בוחר להתרחק כמו מאש מקשירת חוסר הנוחות האישית שלו לעמדת מדיניות בדבר מה מקובל ומה לא, מה המדינה צריכה לומר ומה לא. הוא התבטא וזו זכותו. חובתי לומר שזה פוגע בי ולדעתי גם בתלמידיי ובחינוך שאני מקנה להם ברוח המשרד. האחר הוא אני וכרגע זו לא תחושה טובה ומכילה כלל וכלל. לכן, אני חושב שההתנגדות לאמירה שלו היא במקומה וכך גם ההתנצלות השנייה והברורה שלו הבוקר. השר פירון הוכיח שיש עוד דרך רבה לפנינו עד שנוכל ללכת בגאווה בכל ההקשרים ולהרגיש שווים באמת. חבל, אך זו המציאות.


המאבק על השוויון וחופש הבחירה של הקהילה הגאה בישראל, גם בנושאי זוגיות ונישואים, יהיה חם בשנים הקרובות, זה בטוח. כל אחד יצטרך לבחור צד ולהחליט אם הוא עוזר, מתנגד או יושב על הגדר. לכן, לא דחוף להגיב עכשיו, לשתף או להתלהם, לי אישית מספיק שעקבתם, קראתם ורק תחשבו איפה אתם מתכוונים למקם את עצמכם. בסוף בטח גם תרצו הזמנה :)