פורסם ב'הגיע זמן חינוך' ב17.7.2017
בוקר טוב. קמת וגילת שתמונה מביכה שלך בעת שינה, על הספה עם החתול שלך ופרצוף מוזר, מסתובבת לה ברשת. לא הספקת להתאפס וכבר מישהו פרסם בפייסבוק מה הכנת לארוחת בוקר, מצלמה עקבה אחרייך מהיציאה מהבית ושוב הסטייל שלך ב-7:00 בבוקר עבר למבחן הציבור. המפגש המרגש שלך עם בן הזוג החדש הופץ לכל עבר, כמו גם ההחלקה על שלולית בעלייה לאוטובוס. עד סוף הבוקר הזה, שוב יקשטו תמונות שלך את האינטרנט.
אם דמיינת עצמך, אולי בהנאה מסוימת, כגל גדות או בר רפאלי בבוקר הזה, הלכת רחוק מידיי. מדובר ביום שגרתי אצל רבים מבני ובנות הנוער שלנו היום. התלמידות והתלמידים שאנחנו פוגשים כל יום בכיתה הם אנשים חשובים מאד, VIP, וזו אינה ביקורת או עקיצה, אלא הבחנה במציאות. מאפיינים אשר בעבר היו שמורים רק למפורסמים ביותר, נוכחים בחייהם של רבים. המצלמות המלוות אותם בכל עת, פעמים רבות זו המצלמה שלהם עצמם, המשדרת את חייהם לציבור, יחד עם המקלדת אשר מעבירה את דעותיהם, חוויותיהם ורגשותיהם, הופכות אותם לאנשי ציבור בזעיר אנפין. הם חשופים, הם חושפים, הם מעניינים והם מתעניינים. זו מחויבות.
גם כמבוגרים, רובנו נמצאים בתוך העולם הדיגיטלי, אך רק באופן חלקי. חשוב מאוד שנצליח להבין את המשמעות האדירה של השינוי בדור הזה. הבנה לא מתוך התנשאות, זלזול או רחמים, אלא מתוך הכרה פשוטה. הכרה בכך שהמציאות של רבים מבני הנוער שאנו פוגשים היא של פומביות מתמשכת. דיונים רבים בשאלה במה שונה הדור הזה מקודמיו מסתכמים, בעיניי, בהכרה הזו. זהו לא "דור אחר", הם בדיוק כמונו ברמה המהותית, אם כי הפלטפורמה והמקצב שונים, והם, בניגוד אלינו, "אנשים חשובים מאד" ובכך טמון הבדל תפיסתי עקרוני.
"אם אינך יכול לנצח אותם הצטרף אליהם"
לא הייתי מציע לאף איש חינוך או הורה לצאת למלחמה חסרת התכלית בשינוי הזה, אם מישהו עוד בכלל מאמין שעניינו של חינוך הוא מלחמות מול הנוער. זה כמובן מתסכל לראות אותם מתנהלים באופן כה שונה ממה שאנו רגילים ומוקירים, במיוחד כאשר הם נפגעים ולעתים מותשים מהתחזוקה השוטפת הזו. לעומת זאת הייתי רוצה להציע התמודדות אחרת, הייתי רוצה שנעזור.
קודם כל, בהסתכלות נוספת יש זווית יפה של ה"אנשים החשובים מאד" בזעיר אנפין והיא, שהם לא חיים בואקום. הם חשופים לסביבה החברתית, בגדול ובקטן, ועסוקים ביצירת אמירה ייחודית ובמיצובם בחברה. אם אנחנו טוענים לשטחיות, זהו בדיוק המקום בו יש לנו יכולת להשתלב. העולם הזה הנו עולם של תכנים, של אמירות, של השפעה. יש לנו כלי אדיר להשתמש בו בכדי לערב את התלמידים, לסייע להם להעמיק את הבנתם את הסביבה ובכך לשכלל את הפומביות שלהם. כניסה שלנו לתוך הרשתות ושילוב חלק מתהליכי הלמידה וההערכה באופן שיעודד תלמידים להיחשף לחברה וליצור מתוך כך חשיפה של אמירה מחודדת ומלאה, רצוי מתוך הנאה, יכולה להיות בעל ערך.
אני ממליץ ללמד גם מחוץ לכיתה על ידי ניתור מיידי של אינפורמציה רלוונטית ללמידה העולה ברשתות החברתית וציפייה כי התלמידים יעבדו אותה למסר אישי. כדאי לשלב משימות הדורשת מהתלמידים לאתר מידע ברשת, לעבד אותו ולהגיב אליו שם, אפילו שיעורי בית ראוי שיהיו תגובתיים זה לזה. דוגמות רלוונטיות יכולות להיות קמפיין במדיה או אפילו רק פרסום עמדה בפוסט, הפקת עיתון אינטרנטי, סדרת סרטונים בערוץ יוטיוב או בלוגים, עריכת תחקיר אקטואלי והפצתו או יצירת פתרון שיתופי לבעיות שהתלמידים מביאים מהרשת. כל הצגה של תכנים באופן מרושת יכולה לעזור, אם נלווה אותה כמו שצריך ובהקשר נכון.
בנוסף, חובה עלינו, לא פחות מכך, לייצר גם מרחבי בריחה של שלווה ושקט. לעצור, מפעם לפעם, ולתת מקום של התנתקות מהרשת, מהפומבי. בכל הזדמנות שביקשתי מהתלמידים להיות רק עם עצמם, על אף הקשיים המובנים והמובנים, היה משהו מופלא. מה שמתחיל לרוב במחאה עובר מהר מאד להתמסרות. זמן חשיבה, זמן קריאה שקטה בכיתה, זמן הליכת בודדים בטיול, בנייה משותפת, שיחה בלתי אמצעית עם חבר ואפילו תרגול מינדפולנס, הסתיימו בתחושת רווחה ובבקשה לעוד. הפשטות טמונה בעצירה, בעצם קיומה. אין כאן, להערכתי, סוד גדול או צורך בתחכום. דרכים שונות ומגוונות יכולות לקטוע את רציפות המרחב הפומבי ולאפשר לחזור לאישי, גם אם לזמן קצוב.
מתוך הכרה בצורך וגם ביתרונות, בתוספת כבוד לתלמידות ולתלמידים, יש לנו הרבה מאד מה לעשות. גם ה"אנשים חשובים מאד" זקוקים עוד להכוונה ועזרה, בכל זאת לא כולם וונדרוומן.