הייאוש לא נעשה יותר נוח

פורסם בפייסבוק ב16.2.2019

הייתי השבוע בלונדון וזה הזכיר לי את המק האבוד שלי

אחרי שנה של התלבטויות, עידוד וקריאת הביו של סטיב ג'ובס החלטתי להחליף את הלפ טופ המקרטע שלי ולהיכנס לעולם של אפל. נסחפתי בקנייה ומצאתי עצמי עובר בין חנויות, מתמקח, מאתר הנחות ואז מאבזר את הרכש המושלם בכיסוי יפה, תיק תואם. עבדתי על הממשק שיהיה הכי מתאים לי אישית והמק הפך להיות הכי חתיך והכי שלי. התלהבתי ממנו והשווצתי בו, פיתחנו מערכת יחסים שהסתיימה לאחר שלושה חודשים כאשר שכחתי אותו באוטו בתוך התיק התואם והוא נגנב.

בכל זאת, חוסר האחריות שלי לגבי חפצים הוא בלתי מנוצח.

אז גיליתי שלא סתם אבד מחשב, אלא אבד המחשב שלי. אשכרה מצאתי עצמי נעצב שהלפ טופ הספציפי הזה לא איתי יותר. הייתי צריך להיפרד ממנו ולא הצלחתי לחשוב על קניית מחשב אחר. כל זה הייתה חוויה חדשה בשביל אדם כמוני שכשגנבו לי, למשל, את מתנות בר המצווה כל מה שהיה אכפת לי זה שיחד עם הקומפקט דיסק החדש נלקח גם דיסק ישן של דיסני.

אפל הביאו לעולמנו דרגה חדשה של חיבור לחפצים ואני יכול רק להסיר את הכובע. אבל, בו זמנית, לשים סימן שאלה ענק אם אנחנו צריכים את כל זה.

כששואלים אותי למה אני לא נועל אף פעם את הבית, אני מסביר שאין שם כמעט שום דבר שאכפת לי שיקחו. לפחות לא מספיק אכפת כדי שאעיק על עצמי עם הדאגה שהבית יהיה נעול (ואני לא מספר שאיבדתי את המפתחות). אני לא מבין למה אומרים לי לקנות טלוויזיה גדולה יותר או למלא עוד את החלל. בסופו של דבר, זה גורם לי יותר דאגות מאשר אושר. אני מעדיף לדאוג לאנשים ולא לחפצים. מעדיף לאבד ולהרוס כל הזמן דברים ולא להתבאס מזה יותר מכמה דקות.

זהו, אלו היו שבבי מחשבות לא מעובדות על היקשרות לחפצים. כדי שלא תאמרו שזה בודהיזם בשקל, אז אני מצרף את דברי הדלאי לאמה שתלויים בכניסה לביתי ועלו לפחות חמישה שקלים. וגם את המק, עליו השלום