חינוך בפיג'מה

פורסם בפייסבוק ב19.10.2018

"ככל שזה תלוי בי, כל עוד אני המנהל, לא יגיעו לבית הספר תלמידים בפיג'מה". את המשפט הכה נחרץ אמרתי אני לתלמידים בדיון בית ספרי השבוע על קוד הלבוש (עליו יסופר בהזדמנות). ומה משעשע? שדווקא מי שהחליף את השיעורים שלו השבוע ב'מפגשי פיג'מה' הייתי אני.


המפגשים בפיג'מה מתקיימים בשעת לילה מאוחרת לקראת כיבוי אורות ודנים בהם בתכנון מטלה לימודית. וכן, אפשר להגיע אליהם בפיג'מה. בשנה שעברה הם נוצרו מתוך צורך (לא היה לי זמן בכלל בשעות היום) והשנה הם כבר היו עניין חינוכי. בחרתי במודע לקיים מפגש בסטינג אחר כדי להכיר את התלמידים באור מעט שונה, יותר נינוח, יותר קרוב, הרבה יותר מצחיק. מי שלא ראה תלמיד מנסה לתת משוב ב22:30 לא בטוח יבין לאיזו דרגת שטויות אפשר להגיע. שלא להזכיר את הדברים שאני אומר...


אחרי שלושה לילות כאלו יצאנו לטיול שנתי. כמעט שלא יצאתי הפעם, לא הרגשתי שזקוקים במיוחד לנוכחות שלי. מסתבר ששכחתי עד כמה אני הוא זה שזקוק לכך. לצעוד ליד תלמיד/ה ולשוחח, לשים לב מי ליד מי באוטובוס ומי לבד, לראות את הקשיים, לעקוב אחר ההומור, לשבת יחד בלילה ליד המדורה, לחנך מחוץ לכיתה- עולם ומלואו

אחרי שנתיים של חיים לצד תלמידים בפנימייה כמורה ושנתיים של ניהול בית ספר פנימייתי, קצת קשה לי לדמיין איך אפשר לחנך אחרת. איך יכול החינוך הפורמלי, המעונב, להתקיים בלי החינוך הבלתי פורמלי, המשוחרר. המקום בו אסור להגיע בפיג'מה חייב לשלב יד עם המקום בו מרגישים הכי בנוח דווקא בתוכה. כל צד יכול לאמץ קצת מהשני, לשמור מעט על עצמו וביחד ליצור מעגל. כי כל אדם הוא 360 מעלות, הוא מלא רק כאשר הוא מוקף, הוא נגלה רק כאשר לא מנסים לראותו מזווית אחת בלבד.

השבוע ביקשו ממני להפסיק לומר לאורחים שאצלנו החינוך הוא הוליסטי. זה נשמע כמו סדנה בגואה. אבל אני לא יכול להתאפק, כי זה הדבר החזק ביותר, השלם. זו המשימה העמוקה ביותר שלנו, להכיר ולהקיף את האדם. לנסות ולראות מעבר.

ועכשיו, אם תסלחו לי, יש לי כמה שעות שינה להשלים