פורסם ב25.10.2015
מדריך לאומי נצי וכיתה (עם תלמיד ערבי מוסלמי) יוצאים לטייל בגליל העליון.
זו לא התחלה של בדיחה, אלא של התמודדות לא נעימה בכלל שהסתיימה אתמול עם תום הטיול השנתי. ההדרכה שהחלה עם סיפור על נקמות דם הדדיות של יהודים וערבים בתקופת אלכסנדר זייד שהדגישה כמה חשוב שנלמד את כולם ש"אסור להתעסק עם יהודים", עברה דרך חיקויי התלמידים לפרצוף שעשיתי לפני שאמרתי למדריך שלא ראוי לכנות את נשיא ארה"ב "אובמבה", הסברשמדגיש שלא המדריך יקבע אם יהיה שלום או לא והאם היציאה מלבנון הייתה מוצדקת והסתיימה בהנחיה מפורשת "שמעכשיו מדברים רק על צמחים".
חוץ מזה, הטיול היה נפלא בהחלט. אני נהנתי, התלמידים נראו כנהנים והכל נוהל למופת על ידי רכזת השכבה שלי. ועדיין, אני לא יכול להשתחרר מהתחושה המציקה שזה לא צריך להיות ככה. שזה לא המקום המתאים לי כמחנך בטיול.
טיול שנתי הוא עניין כל כך חשוב, כל כך חזק, לימודית וחברתית. הזדמנות של פעם בשנה להרגיש את הארץ, לפתח סקרנות לגביה ולהתמודד עם אתגרים. למה משרד החינוך לא חושב שזה מספיק משמעותי כדי להקצות לנו משאבי זמן, כסף ופיתוח מקצועי ייעודיים כדי שנוכל להוביל את הטיול באופן מכובד יותר ולא כמלווים המתנדבים לפתח תכנים ומתכוננים לטיול על חשבון זמנם האישי? מדוע הקצאת שעות ההכנה אינה מסודרת ומורחבת (מעבר לזמן שעל חשבון ישיבות שוטפות)? מדוע לא מקיימים טיול הכנה שיכיר למורים את המסלול כך שלא יהיו אורחים בו ויוכלו לתכנן מראש דגשים ורעיונות יצירתיים לטיול? למה לא משלמים תוספת שכר, למשל, למורים לתנ"ך, לגיאורגרפיה, לביולוגיה, להיסטוריה, למורשת ישראל (ועוד... לדעתי, גם למורים לפיזיקה, ספרות, ערבית ומתמטיקה יש בהחלט מה לתרום) כדי שישקיעו זמן בסיוע למחנכים לפתח תכנים מתאימים לכיתות שלהם?
איך קרה שבמדינת ישראל דבר בסיסי וחיוני כל כך כמו טיול בארץ הפך להיות עניין של חברת טיולים ולא של מערכת החינוך?
כדי לסיים, בכל זאת, בנימה אופטימית, אני מצרף תמונה שצילמו תלמידי כיתות ח' שלי שלא יצאו איתי לטייל, אך קיבלו משימה לצלם מאפיין של המהפכה החקלאית בגליל המערבי ולהעלות לפייסבוק עם סטטוס שמסביר עליו. כך יצא שבלי להיות שם, ראיתי וקראתי על תעלות מים, טחנות קמח, מבצרים, טרסות, בוסתנים ואפילו על חיסונים לתנים. כן, הם מדהימים.