פורסם בפייסבוק ב7.12.2019
"כולם חושבים שיש בעיה, אף אחד לא חושב שהוא הבעיה"
(ליאור שליין על גברים פמיניסטים, מתוך המופע "אני מאמין")
למתבונן מהצד ייתכן והשבועות האחרונים בבית הספר שלנו היו נראים כנורמליים (עד כמה שאפשר לכנות נורמלי את בית הספר הזה), אך מבט קרוב מבפנים היה משקף תמונה אחרת.
כמה שבועות עברו מאז שיאו של סבב הלחימה האחרון בעזה שיצא באופן סוריאליסטי למדיי על אירוע חג הזית שהוקדש לתרבות הפלסטינית. תדריך כניסה למקלט באנגלית התחלף בשירים בערבית, דיווחים בעברית על נפילות נטמעו בין דוכני החינה ומאפי החובזה, קולות יירוט כיפת ברזל התמזגו עם צליליי ריקוד הדבקה. החלטות סותרות ומשלימות העלו את המציאות על פני השטח: להמשיך בשגרה ולעצור כדי לדבר על כך שהמשכנו בשגרה. לא לבטל לימודים למרות איום הטילים, כי אין לנו לאן ללכת. לא לבטל אירוע בהתהוות, על כל רגישותו, כדי לא לפגוע במארגנים על לא עוול בכפם. לא להתעלם מהמציאות המטלטלת ולכנס את כולם כדי לשאול- מה מפריע לכם במה שקורה כאן היום?
מאז בית הספר כמרקחה. מה שהיה תחת פני השטח עלה וצף. תחושות של השתקה, האשמות על גזענות, כאב על חוסר רגישות. אנחנו לא רוצים לדבר כי לא באמת נותנים לנו, או רוצים לדבר אבל לא מקשיבים לנו, או מקשיבים לנו אבל לא מבינים אותנו. למה מבינים רק את הצד השני? למה תומכים באחר ולא נותנים לנו להתבטא איך שאנחנו רוצים? למה תמיד מייחסים רק אליהם ברצינות? קבוצות שונות, אותן הטענות.
הרוחות מתלהטות, צעקות בשיעורי עברית, בכי בשיעורי ערבית (ולהיפך), דיונים סוערים בשיעורי פוליטיקה, חוסר אונים בשיעורי אנגלית (ולהיפך). שיחות בירור, שיחות הבהרה, מכתבי התנצלות, ניסיונות לפשרה. בתוך הסערה החלטתי לקחת כל קבוצה בבית הספר לשיחה. לתוך הלילה שוחחתי עם הפלסטינים, עם הישראלים ועם הבינלאומיים. באתי להקשיב ולהבין אתכם, אמרתי, אבל גם לשקף לכם ולעזור לכם להבין אחרים. נשמעו טענו נוקבות וניתנו דוגמות לא קלות. שאלתי עוד. ניסיתי להבין. למדתי על הטעויות שלי, הבנתי עוד קצת מה אני בכלל לא מבין. עצרנו כדי לחשוב גם מה הצד השני חושב במקרים האלו, למה כל קבוצה עיוורת ומה היא מפספסת. הרגשתי פתיחות, כמעט שמעתי כמה אסימונים נופלים. בצער סיימתי כל שיחה והבטחתי, לבקשתם, שעוד נמשיך.
שבוע אחר כך כאשר עצרנו לדיון פוליטי על הדיון הפוליטי בבית הספר, הסתבר שלא חלקתי את אותה חוויה עם התלמידים. "שיחות מיותרות", "הוא כל הזמן ניסה להצדיק אחרים", "רק קיבלנו הוכחה לכמה בית הספר הזה מוטה". תחושת ייאוש. אשמה.
ואז, שלשום, פנה אליי לפתע תלמיד שישב בכניסה למשרדי. "אני חייב לומר לך שבלילה אחרי השיחה איתך המשכנו לדבר פוליטיקה בחדר והקשיבו לי. השותף שלי באמת הקשיב לי, בפעם הראשונה מאז שהגעתי לבית הספר. כנראה עשית משהו טוב בשיחה איתם". תחושת הקלה קלילה. "ומה עם השיחה שעשיתי אתכם? אולי היא גם עשתה לך משהו טוב?" "השיחה אתנו? לא, האמת, סתם שיחה מיותרת. לא למדתי ממנה כלום".
חשבתי לעצמי, שאם הצלחת לגרום למישהו להקשיב לך, אז כנראה משהו השתנה גם אצלך. הפתרון נמצא גם אצלך. אבל ברגע שכל אחד יפנים שהוא חלק מהפתרון הוא ייאלץ להבין שהוא גם חלק מהבעיה. לא מכיר הרבה אנשים שאוהבים לחשוב על עצמם כבעיה.