פורסם בפייסבוק ב9.6.2014
אמרת עידוד ידועה למורים היא "הקסם קורה כשנכנסים לכיתה, סוגרים את הדלת מאחורייך ואז אפשר לעשות מה שרוצים ואף אחד לא יודע".
אותי זה לא הצליח לעודד, להיפך. למה שארצה לעבוד במקום בו אני צריך להסתתר מאוחרי הדלת כדי לעשות מה שאני רוצה? למה שלא אשתף את החברים בעבודה? למה כל אחד רק בכיתה שלו או שלה? למה שלא נפתח דלתות ונעבוד יחד? למה אי אפשר קסם גם עם דלת פתוחה? בחוץ? במסדרון? בגאון?
אתמול, מבחינתי, שברנו בבית הספר את הדלתות.
בית הספר בחר להקדיש את ההשתלמות הבית ספרית לכנס על למידה ולשים את העשייה של המורים במרכז. הוצאנו החוצה את הלמידה, ב16 דוכנים הציגו תלמידים משלל כיתות, בחטיבה ובתיכון, לכל מורי בית הספר, את הלמידה הייחודית שחוו השנה; למידת חקר, למידה רב תחומית, למידה מבוססת פרויקטים, למידה מבוססת מקום, למידה באמצעות משחק, באמצעות התנסות, באמצעות רשתות חברתיות, דרך יצירה, דרך שחזור, דרך תחרות ועוד...
לכל דוכן גם הוכן שלט יפה והודפסו כרטיסיות לחלוקה עם דברי הסבר של המורים בעיצוב מיוחד (של תלמיד מסכן שלי שחירבתי לו את כל החג בהנחיות, הערות ותיקונים). אחר כך עברנו לחשיבה בצוותי מקצוע על למידה בשנה הבאה וסיימנו בפאנל על למידה אחרת שכולו הורכב ממורים בבית הספר שעשו דברים מיוחדים ומעניינים השנה.
יש לי מזל שנתנו לי להגשים את השאיפה הזו. זה רגע השיא שלי השנה. הרגע שבו הרגשתי הכי פחות לבד בבית הספר וראיתי שאני מוקף באנשי מקצוע שאפשר לחלום איתם, ללמוד מהם ולשתף איתם פעולה. בדלת פתוחה.