פורסם בפייסבוק ב4.7.2016
לפני כמה שבועות נכנסתי לכיתת החינוך שלי ורשמתי בגדול על הלוח את המשפט הבא של הוגה הדעות המפורסם, פו הדב: "How lucky I am to have something that makes saying goodbye so hard".
זו הייתה הדרך שלי לספר להם שאנחנו נפרדים בסוף השנה, כי אני עוזב את בית הספר ועובר לנהל את בית הספר הבינלאומי ממש לידם בכפר הירוק. באותה נקודת זמן עוד לא לגמרי עיכלתי את הפרידה, אך כנראה הבנתי שהיא תעציב אותי.
הופ, הגיע היום האחרון ללימודים ומצאתי את עצמי עומד ברעד מול כל חדר המורים ובוכה בלי הפסקה לאחר הפרידה מהתלמידים וגם מחבריי וחברותיי לעבודה. בכי של עצב, אבל בעיקר של התרגשות. אחרי 4 שנים במקום שבאתי אליו רק כדי לטעום מעט הוראה, להבין את הקונספט ולברוח, כשעוד הדהדו בראשי ההצהרות הנחרצות שלי על כך ש"אני לא אהיה פועל בפס הייצור הזה שנקרא בית ספר", הבנתי שנשבתי בקסמי ההוראה.
הוקסמתי מהקשר האישי, מחופש היצירה, מחדוות הלמידה. התרגשתי שתמיד אמרו לי כן, שהאמינו בי ונתנו לי לנסות, לטעות ולנסות שוב. נהנתי כל בוקר לחשוב מחדש, להיתקל בבעיות ולחפש פתרונות. התלהבתי לעבוד במקום כל כך חי עם אנשים מלאי התלהבות. גיליתי שאפשר לשנות וכי על אף הביקורת שלי ולמרות שבאתי להוכיח "שאפשר גם אחרת" יש גם לא מעט דברים שבכלל לא צריך לעשות אחרת או לחדש אותם, אלא בדיוק להיפך. שמחתי להבין שדברים "קטנים" כמו כתיבה, שיחה אישית, טפיחה על השכם, הקדשת שיר, יכולים להיות בעלי עוצמה כה רבה. אהבתי לשים לב לכך שגם אני לומד.
לאורך ארבע השנים הללו שיתפתי כאן לא מעט בעשייה ומידיי פעם אנשים אמרו לי שזה מרגיש כאילו אני אי בודד בדרך שלי ונהגתי לענות להם שזו אשליה וכי דווקא העובדה שאיני לבד במערכה היא המאפשרת לי לפעול.
בשנים הללו אכן למדתי שלא רק "צריך כפר שלם כדי לגדל ילד", אלא שגם "צריך כפר שלם כדי לגדל מורה". כמורה בכפר הירוק היו לי המורות הכי טובות שאפשר לבקש, מורה לחינוך נאוה דבש, מורה לפדגוגיה Yifat Bronshtein-Cohen, מורה למנהיגות Dafna Manor. היו לי מנהלות אמיצות ומחבקות. יש לי חברות וחברי צוות טובים, מפרגנים ונלהבים. זה לא שלא היה קשה ולא היו מכשולים (היו, בטח היו), אבל הם בטלים כמעט מול כל התמיכה, שיתוף הפעולה וההיענות לכל אתגר (והצבתי כמה...). בשנים האלו הפנמתי היטב עד כמה הצוות הוא הדבר החשוב ביותר למורה ושאסור שאף מורה ירגיש לבד במערכה. בכפר אף פעם לא הרגשתי ככה, אפילו לא ליום.
עכשיו אני יוצא לדרך חדשה ומרגשת, באותו כפר, אך בבית ספר אחר, כמנהל. אמשיך, כמובן, להיות מורה וגם מחנך, אך אתגרים נוספים יצטרפו לדרך. אני גאה ללכת בעקבות הצעדים הענקיים של המייסד ושל המנהלת היוצאת של בית הספר הבינלאומי בכפר הירוק EMIS (מוזמנים לקרוא קצת: http://www.em-is.org/ וגם לצפות בכתבה: https://www.youtube.com/watch?v=YY5xsrX4Ykg).
מקווה להוביל את הצוות והתלמידים של בית הספר המיוחד הזה בהצלחה. משימה גדולה, אבל לפחות יש לצדי את ההנהלה יוצאת הדופן של הכפר הירוק, אז אני ממשיך להאמין שאעמוד בה.
ולכל מי שעוד מתלבט/ת בנוגע להוראה, אני יכול רק לספר שכאשר אני שומע ברדיו את השיר הזה של אמיר דדון מתנגן לו, אז אני ישר חושב עד כמה בחרתי נכון...