לחגוג הצלחות

פורסם בפייסבוק 16.10.2019



בשנה שעברה בנינו תכנית לתלמידיי יא' לגבי התמודדות עם כישלונות ובשלב מסוים נפל לנו האסימון שצריך ללמוד גם להתמודד עם הצלחות. ההבנה הייתה שתלמידים רבים מתקשים גם בהכרה בהצלחות שלהם ולא חוגגים אותן ושמחים בהן, אלא ישר עוברים הלאה או מתמקדים בביקורת עצמית. התהליך שיצרנו היה פשוט וזהה לכישלונות ולהצלחות, מהכרה דרך שיתוף ועד חגיגה. אבל את מה שאנחנו מלמדים, לא תמיד קל ליישם בעצמנו. כבר חצי שנה שאני מתלבט האם וכיצד לשתף בהצלחה גדולה שהייתה לנו בבית הספר ורק היום הגעתי לזה...


זה ארוך, אז למיטבי הלכת, קצת על הצלחה בתהליך בית ספרי ודבר אחד שלמדתי ממנה:


את ראש השנה העברתי באנגליה. נסעתי יחד עם יוליה ושאנה (שתי בוגרות של בית הספר שהיום עושות עבודה משובחת כחברות צוות) לפתוח את הכנס של מנהלי התכנית הבינלאומית (IB) בבתי ספר באנגליה. הזמינו אותנו להעביר הרצאה על בית הספר שלנו ולספר מה אנחנו עושים נכון.


בפתח הדברים פניתי לאחת המנהלות הבכירות בארגון שישבה בקהל והזכרתי לה שיחה שהייתה לנו לפני כמה שנים כשעוד הייתי בתחילת דרכי כמנהל ונסעתי אליה ללמוד ולחשוב, כי לא ידעתי כלום מהחיים שלי. והנה היום אנחנו עומדים ומציגים את בית הספר כמודל לאחרים. כנראה למדנו משהו.


אז הנה מה שלמדתי מהפגישה הזו- בסיום הפגישה, רגע לפני שהיא הלכה, ביקשתי שתספר לי על בתי ספר שהיא מחשיבה כמוצלחים ותסביר לי למה. היא חשבה קצת, נתנה לי כמה דוגמות והסבירה את ההצלחה שלהם באמצעות מונח אחד- הם עובדים בהתאמה (concordance). כלומר, מה שעובד קורה בכל חלקי הארגון. לא רק הצהרות יפות של המנהל או פוסטרים על הקירות או פרויקט מסוים או מורה מצטיין, אלא משהו בבית הספר הזה, מהות מסוימת, עוברת כחוט השני בהתאמה בין כל חלקי בית הספר. מאז הפגישה חשבתי על כך רבות ותהיתי בכל צעד האם הוא מקדם את ההתאמה או לא. אלו מחשבות די מציקות, כי קשה לדעת בכל נקודת זמן מה עובד למי, מי מחובר ומי לא. לרוב שמים לב דווקא למה שלא עובד ולמי שלא מחובר.


לאחר שנתיים הגיעה הביקורת החמש שנתית- אימת בתי הספר! מדובר בתהליך שעובדים עליו כמעט שנה שלמה וכולל מאות עמודים של דיווח מפורט על פרקטיקות, תקציבים, סיכומי ישיבות, תכניות לימוד, פירוט שעות, עקרונות, מדיניות, תוצאות, סקרי שביעות רצון, בחינה עצמית של ההנהלה, הצוות ועוד... לאחר כל זה מגיע החשש הגדול של כל מנהל, האם בית הספר ייפול בגורל ובנוסף להגשת המסמכים גם יגיעו נציגים לשלושה ימי ביקורת בבית הספר. אנחנו זכינו לכבוד הזה ובמשך שלושה ימים חקרו את בית הספר מבוקר ועד ערב; צפו בשיעורים, באו לאירועים בית ספריים, עברו על עוד נתונים, שוחחו עם כל הצוותים, כל המורים, תלמידים, הורים, הנהלה. התישו אותנו.


ואז, בסיום הביקור, הוזמנתי עם הלן, מנהלת התכנית האקדמית אצלנו שהובילה במסירות את ההכנות לביקורת, לשמוע את פסק הדין. בדו"ח הביקורת יש רשימה של 90 סעיפים (!) ובכל אחד בית הספר מקבל או הערה לשיפור או הערה שהמצב תקין או הערה לשבח. אם המצב תקין לא טורחים להקריא לך את זה, אלא מדלגים הלאה. התקווה שלנו הייתה לפגישה קצרה ועניינית עם הרבה דברים תקינים. בפועל זו הייתה פגישה ארוכה עם עשרות הערות לשבח. אחרי שעברנו את ההערה לשבח ה30 הן הגיעו לדבר על חברי הצוות. הן הסבירו, סעיף אחר סעיף, כיצד הצוות שלנו מסור ומיישם בפועל את הרעיונות היפים של בית הספר וכיצד הוא מתמודד עם האתגרים המיוחדים שלנו ברוח התואמת את תפיסת בית הספר. בשלב הזה החלו לזלוג דמעות מעיניי. כשעצרו ושאלו אותי מדוע, עניתי שאני פשוט מתרגש שעוד מישהו מצליח לראות את הצוות שלנו ועד כמה מוצלחת העבודה שלהם. באותו הרגע הרגשתי את ההתאמה הזו, את התחושה שאנחנו באמת מצליחים לעבוד יחד, כולנו. "בית הספר הזה" הן אמרו לנו בסיכום הפגישה "צריך לעמוד על כל במה בעולם ולשמש מודל לבתי ספר אחרים". כן, תחושה של הצלחה ענקית. אנחנו מהמובילים בעולם. ישר אחר כך הגיעה הזמנה להרצאה באנגליה והיום הגיעה גם הזמנה (לא רשמית עדיין) להציג בכנס העולמי בשנה הבאה בהולנד.


אומרים שתפקיד המנהל הוא תפקיד בודד וזה נכון בכל מיני מובנים, אבל זה לא יכול להיות נכון במציאות היום יומית בבית הספר. זה לא יכול להיות נכון בהובלת תהליכים. מה שלמדתי בשנתיים הללו בין אותה פגישת ייעוץ ועד סיום הביקורת שלנו, הוא שמנהל צריך להיות אדם של חיבורים. לא רק לתת לאנשים "תחושה שהם חלק", אלא לעבוד קשה כדי לדאוג שהם ייקחו חלק. צריך להסתכל על כל חלק בארגון ועל כל אדם ולחשוב האם הם מחוברים, האם הם יודעים מה אנחנו עושים ואיך עושים את זה ולמה. אין לבד בעניין הזה, רק ביחד. זה לא עניין של כריזמה ולא איזה כישרון מולד מיוחד, אלא רק השקפה נכונה ותשומת לב מתאימה. אני לא יכול להעיד שאני עושה את זה מושלם ובכלל בית הספר עדיין רחוק מההתאמה האופטימלית, אבל אני יכול לומר שאנחנו מכוונים לשם.


ההצלחה של אמיס, ואני חושב שזו הצלחה גדולה, היא הצלחה של צוות.


צוות האדמיניסטרציה, צוות ההוראה, צוות הפנימייה, הצוות הטיפולי, צוות ההנהלה וגם הרבה צוותים שונים של תלמידים. כל אחד מחובר בדרכו ותורם בדרכו, אבל לאותה המשימה ובאותה הרוח. בהרצאה באנגליה אני בקושי דיברתי ואת רוב המצגת העבירו, באופן מעורר השתאות, יוליה ושאנה. אני חושב (ומקווה) שכל אדם באמיס היה יכול להעביר את המצגת הזו מבלי להתבלבל, כי כולנו חלק מאותו הדבר. זו ההצלחה שלנו.


עד כאן חגיגות, עכשיו הזמן לחזור למציאות, כי יש עוד הרבה עבודה לעשות.

Drop Me a Line, Let Me Know What You Think

© 2023 by Train of Thoughts. Proudly created with Wix.com