"עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה "

מכתב לרכזי מקצוע בכפר הירוק (אוקטובר 2014)


במהלך שירותי בצבא נהגתי לפתוח קורסים בדיון על המשפט מעורר המחלוקת "מה ששווה לעשותו, שווה לעשותו בצורה עלובה". מרבית החיילים הביעו אי הסכמה עד התנגדות עזה לרעיון של ביצוע משהו בצורה שאינה מעולה, במיוחד אם הוא חשוב. המעטים קלעו לכוונתי ודיברו על כך שלעיתים עלינו להעז ולעשות דברים שעשויים לצאת גרועים, לא בכוונה, פשוט כי התחלות חדשות כרוכות בסיכוי לכישלון. ככה לומדים. כשנכנסתי לתחום החינוך לפני מספר שנים גיליתי, להפתעתי, שאני בסביבה שונה. סביבה "מסוכנת" יותר. בשיחות עם אנשי חינוך, מחוץ ובעיקר בתוך בתי ספר, עלתה המילה סכנה, בצורותיה השונות, פעמים רבות יותר אפילו מששמעתיה בצבא. דברים רבים שנתפסו כ"אחרים" הוצגו כמסוכנים, כלא תואמים את הדרך הבטוחה השומרת על הצלחות התלמידים. אכן, אנשי חינוך מצוינים מצאו דרכים טובות ובדוקות לעזור לתלמידים להצליח ללמוד ולהגיע להישגים ויש לברך על כך, ודאי בכפר, אך עולה התהייה; האם אנחנו מלמדים מספיק כיצד להיכשל? והאם, לשם כך, אנחנו מוכנים לנסות ולהיכשל בעצמנו? התשובה, אולי תסכימו איתי, מורכבת ביותר.


הכישלון, בעיניי, הוא אבן יסוד בחיינו. לעיתים אנחנו נכשלים בשוגג, אך במקרים החשובים יותר אנחנו נכשלים כי לקחנו סיכון ועשינו ניסיון. לצערנו, מערכות ארגוניות גדולות, כמו המערכת בה אנו עובדים, יוצרות תמריצים שליליים לכך. מערכות אלו, לרוב, אינן יודעות להתמודד היטב עם חידושים שמגלמים בתוכם סיכון. אולם, אנחנו יודעים כי ישנה תרבות ארגונית אחרת, כזו התומכת בלקיחת סיכונים ובאפשרות להיכשל. יותר ויותר ארגונים, גם השמרניים ביותר, לומדים כיצד לשלב מערך של אופציות לכישלון בתוך העבודה. אנו שואפים לחזק עבור המורים שלנו תרבות ארגונית כזו גם כאן.


ביקורי האחרון בהולנד הזכיר לי שני ארגונים גדולים וותיקים, שונאי חדשנות לרוב, אשר החליטו להפוך את הכישלון למרכיב חיוני בארגון. ב"מספנה" של רשות המיסים ההולנדית יצרו מנגנון של הפרעות חשיבה מובנות במהלך חודש העבודה הנקרא "רשות להפריע" ובו ניתנת יד חופשית לעובדים להתכנס ולהעלות רעיונות לא שגרתיים, לשלב אזרחים במפגשים ולהתנסות בכיוונים חדשים המפריעים למהלך הקבוע של התנהלות גביית המס, השמרנית בדרך כלל. ב"מרכז הדיאלוג" של הבנק ABN-AMRO הלכו צעד קדימה והקימו את "המוסד לכישלונות מפוארים" ובו מדגישים לחיוב כישלונות בארגון ולומדים מהם במטרה לעודד חשיבה יזמית ומוכנות ליטול סיכון מחושב. אפילו היהדות מכירה גם היא בכך שכבני אדם אנחנו נכשלים וטועים. אחד הדברים היפים ביהדות, בעיניי, הנה התקופה שעברנו זה עתה שמכבדת את הנפילות שלנו ולא רק את ההישגים.


התלמידים שלנו בדרכם לחיים הדורשים התמודדות גוברת עם שינויים תכופים, הסתגלות ויוזמה. איננו יכולים רק לעשות עליהם "ניסויים בבני אדם", אך גם לא ניתן להכין אותם לחיים כאשר אנחנו מניחים בפניהם בעיקר שגרה צפויה ומוכרת. כדי שהם ילמדו להיכשל, עלינו גם להתמיד באומץ לנסות בפניהם דברים חדשים ולהודות בכישלונות. אני מאמין שאחד הדברים היפים בכפר שלנו הוא המרחב הגדול יותר לקחת סיכון ולהיכשל. השנה נפעל כדי להגביר את מרחב הטעויות ולתת למורים גם תמיכה בלמידה מניסיונות חדשים, מוצלחים ולא מוצלחים. אז מי כבר בדרך לכישלון מפואר?


"אנחנו לא מדברים מספיק על כישלון, אלא מדברים הרבה יותר על הצלחה... הכישלון פירושו היה התפשטות מן הטפל. הפסקתי להעמיד פנים שאני מישהי שהיא לא אני והתחלתי לכוון את כל האנרגיה שלי לסיום העבודה שבאמת הייתה חשובה לי. יצאתי לחופשי, כי הפחד הגדול שלי התממש ובכל זאת נשארתי בחיים, ועדיין הייתה לי בת שאני אוהבת אהבת נפש, והייתה לי מכונת כתיבה ישנה ורעיון גדול. וכך נעשה שפל המדרגה ליסוד מוצק שבניתי עליו את חיי…הכישלון נתן לי ביטחון פנימי שמעולם לא הצלחתי להשיג כמוהו כשהצלחתי בבחינות. הכישלון לימד אותי על עצמי דברים שלא יכולתי ללמוד בשום דרך אחרת. גיליתי שיש לי כוח רצון חזק ומשמעת עצמית רבה מכפי ששיערתי. כשאנחנו יודעים שנעשינו חכמים וחזקים יותר בעקבות כישלונות, פירוש הדבר שמכאן ואילך אנחנו יכולים לבטוח בכוחנו לשרוד. בעצם איננו מכירים היטב את עצמנו ואת חוזק יחסינו עם הזולת עד ששני אלה עומדים במבחן הקושי."

ג'יי קיי רולינג בנאום בפני בוגרי אוניברסיטת הרווארד, 2008