פורסם בפייסבוק ב4.1.2019
שבת אחת בצהריים, לפני כמה וכמה שנים, התקשרה אליי אמא של תלמיד וביקשה ממני לעשות לילד שלה לייק. זה אולי נשמע מוזר, אבל באותו סופ"ש נתתי לתלמידים משימה קטנה בקבוצת הפייסבוק הלימודית שלנו ומי שעשה אותה באופן ראוי קיבל לייק. כמו סוג של נקודה.
"אתה עשית לכולם לייק חוץ מלילד שלי. למה? מה הוא עשה לך?! הוא עשה בדיוק מה שביקשת". אוקיי... ניסיתי להסביר שאני בדרך כלל לא בודק באמצע השבת, אלא רק בצאתה, ובטעות מטופשת התחלתי הפעם בבוקר ולא הספקתי לסיים ואסיים במוצ"ש. אין שום סיבה, אמרתי, שלא יקבל לייק, זו משימה שקטנה עליו ואני בטוח שהכל בסדר. "אתה הורס לנו את כל השבת! אי אפשר לעשות שום דבר. רק על הלייק הזה הוא מדבר". שוב ניסיתי להרגיע ולהסביר שזה לא כזה חשוב ורק עוד כמה שעות אבדוק. הצעתי שיבהירו לילד שכדאי לקחת את זה בפרופורציה ואין מה להתרגש. "אני צריכה שאתה תעשה לו לייק עכשיו!" הייתה התשובה בצד השני של הקו.
לפני שאומר מה הייתה התוצאה של אותה השיחה, אני רוצה לומר משהו על הורים. לא משנה כמה שיחות וסדנות על תקשורת בריאה עם הורים נעבור, בראי בית הספר הורים זה דבר שיכול להיות מעיק. בלשון המעטה. אני לא מכיר הרבה אנשי חינוך שנכנסו לתחום כדי להתעסק עם הורים (אני בודאות לא יודע על אף אחד כזה, אבל אולי אני מכיר מישהו שמפחד להודות בכך, אז נניח שיש מישהו כזה). אנשי חינוך רוצים לחנך ילדים ונוער, לא אנשים מבוגרים שלעיתים סובלים מהתנהגויות הרבה יותר בעיתיות מהילדים שלהם. לי, למשל, יצא התענוג המפוקפק לחטוף צרחות, איומים, קללות, להתמודד עם סיפורים שקריים שהומצאו עליי ותלונות שווא שפורבקו, אפילו נגררתי להגן על החלטה מקצועית שלי בבית המשפט (יבשיל היום ואכתוב גם על כך). כיף זה לא, מעורר הזדהות ואמפתיה זה לא. גם לגיטימי זה הרבה פעמים ממש לא.
אבל
בואו נחשוב רגע על הדברים מנקודת המבט של ההורה. הורה הוא קהל שבוי. הוא נמצא במערכת שאין בה כמעט שום בחירה. רמת ההשפעה שלו על מה שקורה ליקר לו מכל היא קרובה לאפסית. הורה מקבל לפעמים חזרה הבייתה ילד מתוסכל, אבוד או שבור. לא בכוונת זדון של המורה או בגלל שרירות לב, אלא בגלל שכך הם לפעמים פני הדברים. הורה יושב מול הילד שלו חסר אונים כאשר הוא מאמין, בכל ליבו, שהוא צודק ובית הספר טועה. לפעמים אלו יכולים להיות הדברים הכי קטנים, אבל דווקא הם עשויים להיות מטריפים. זה הורה שרוצה להבטיח לילד שלו שיהיה יותר טוב, שישתפר וכל מה שיש לנו להציע זה שיבטח בנו. לפעמים זה המון בשביל אותו ההורה, לפעמים זה שום דבר.
אישית, די מהר כמורה פיתחתי יחס נוקשה להורים "מתערבים". אני מאמין שאנחנו אנשי מקצוע ואת ההחלטות שלנו לא צריך להכפיף לכל בקשה וודאי לא להירתע מאיומים והפחדות. כמה שאני קשוב, ככה אני עקשן בהחלטותיי. זה הפך אותי למחנך חזק יותר, אני רק לא בטוח שזה הפך אותי תמיד למחנך טוב יותר.
אני די משוכנע שאיפשהו עובר לו שביל זהב. ככל הנראה זה שביל שדורש עוד השקעה, עוד סבלנות ועוד גמישות. זה שביל שדורש יותר אמון בעוד אמון זה בכלל לא דבר שניתן לדרוש. איני יודע היכן השביל הזה, אך אני מניח שהוא מתחיל במקום בו אנחנו מסוגלים 'להיות טועים'. זה לא מקום בו תמיד ההורה יוצא מרוצה ולא מקום בו אנחנו תמיד דבקים בעמדתנו. זה לא מקום של התפשרות כמו שזה מקום של התכווננות. מבחינתי, זה מקום שצריך לחפש.
ובנוגע ללייק. אחרי שניתקתי והתכוונתי להמשיך בשלי, הבנתי ששמתי את האמא במצב כמעט בלתי אפשרי. אני בחרתי את הזירה הזו שהכל בה מיידי ופומבי, אני בטיפשותי עבדתי בשבת כך שכל הכיתה יכולה לראות, אני יודע עד כמה הילד הזה רגיש ומשקיע. ועכשיו אני יושב לי בנחת שלי בשבת והאמא צריכה לשלם את מחיר הטעויות שלי. נכנסתי לאחר כבוד לפייסבוק, מצאתי את התגובה שהחמצתי ולחצתי לייק.
חזר השלום לשבת.