יוזמת המאה

אח של

אני רוצה להתעכב רגע על הטייטל שלי היום- אח של ירדן ששוחררה משבי חמאס

מגיל שלוש הייתי אח של ירדן, תמיד אח בכור וגאה. זה התפקיד המעצב של חיי, אבל מעולם לא

הצגתי כך את עצמי בציבור, בטח לא בכנס כזה תחת הטייטל- אח של.. כל החיים אנחנו עובדים על

ליצור לעצמנו זהות אישית, להציג את עצמנו סביב ההישגים או התפקידים שלנו, ופתאום בוקר אחד

התחלתי להציג את עצמי קודם כל כאח של חטופה. בשטחי הלחימה בבארי פניתי לקצינים בתחינה

לחפש את ירדן כאח של, זה הדבר היחידי שידעו עליי. אחר כך בתקשורת, אצל הקנצלר, בקונגרס.

הטייטל הרשמי שלי הפך להיות אח של ירדן שנחטפה, ששוחררה. אבל לא רק...

תוך כדי שירדן הייתה בשבי שמתי לב שעוד הגדרות מצטרפות למי שאני בימים אלו- אני גם הגיס של

אלון שאמו כנרת נרצחה בבארי ואחותו כרמל עוד חטופה, אני חבר של שגיא שנמצא בעזה ולא עונה

חודשיים לטלפון, קולגה של טלי שבנה רועי נהרג בקרבות, חבר של יעל שאבא שלה ושני אחיה

הקטנים במילואים והיא לא ישנה בלילות, הנכד של לוטה שנשארה קבורה במנרה כאשר כל בני

משפחתה, משפחתנו, פונו והפכו לפליטים בארצם, השכן של משפחת פנינגשטיין ששכלה את מעוז

כמה ימים אחרי חזרתה של ירדן, מרכז שבט הצופים של נועם אשרם שנהרג, המטופל לשעבר של

יובל אור ששלושת נכדיו נחטפו ושוחררו ורק לפני כמה ימים התבשרנו שבנו דרור נרצח וגופתו

מוחזקת בעזה. אני, כמו רבים מאתנו, התחלתי להגדיר את עצמי לפי האנשים הכואבים שסביבי.

אנשים שהכרנו כל חיינו ואנשים שרק למדנו להכיר כמו ירדן גונן, אחותה של רומי, שבכתה איתי

בסנאט, דני אלגרט, אח של איציק, שזעק איתי בהפגנה מול האו"ם, האחים הקטנים של עידן

אלכסנדר, שקפאו איתי בשלג בהפגנה בסנטרל פארק. האחים האלה שהכאב שלהם הוא הכאב שלי,

של כולנו. האחים האלה שצרובים עכשיו בנשמתי.

קמנו בשביעי לאוקטובר וגילינו שאנחנו צרובים אחד בנשמת האחר, שאנחנו מגדירים את עצמנו לפי

הקשרים האנושיים המדממים שלנו, לפי הפצעים הפתוחים שאיתם אנחנו מסתובבים. בימים הקשים

האלו התחברנו, הגדרנו את עצמנו מחדש, מכירים כל שם ועץ משפחתי כאילו היו המשפחה שלנו,

ואולי בעצם הם כאלה. אולי באמת כולנו אחים למשפחה מורחבת, בלתי נפרדים.

אבל מה מחבר בנינו? מה עומד מאחורי הטייטל המשפחתי המורחב הזה שכל אחד נושא איתו עכשיו

צמוד לשמו?

האסון? האיום הקיומי? הכאב? האימה?

אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להגדיר את עצמנו לפי סך הפחדים, הכאבים, האובדנים וטראומות

שלנו. אסור לנו להיות מחוברים רק כשהדם נוטף מהפצעים שלנו. החיבור בנינו צריך להגיע מתוך

השותפות בתקווה ולא רק מתוך שותפות הגורל. חיבור של דרך ולא של ההשלכות מאובדן הדרך.

זו הסיבה שהדבר הראשון שבחרתי לחזור ולעשות אחרי שירדן שוחררה הוא להניע מחדש את

הפרויקט המשותף לנו כאן ביוזמה - קריאת כיוון, כדי לבנות חיבורים של תוכן, של אופק משותף

שאינו אסוני, אלא חזוני. לבנות יחד אתכם את התקווה שתגדיר אותנו מחדש, שתהיה הטייטל שלנו.

אנחנו חייבים לעצמנו להיבנות מתוך ריפוי השברים ולא מתוך חיטוט בפצעים. וכן, זה מתחיל

בהחזרת החטופים. האנשים שאסור להפקיר בשנית, שאסור להשאירם מאוחר, בשבילם כי הם

ראויים לחיים, לעתיד, כפי שאחותי בונה לעצמה בימים אלו. וגם בשבילנו שנוכל לשאת את הטייטל

המשפחתי המורחב שלנו בגאווה, לא רק מתוך מצוקה ודאגה, אלא מתוך עשייה ויצירה משותפת.

אמרתי פעמים רבות שהקריאה שלנו להחזיר אותם הבייתה, אינה תשובה לשאלה מה אנחנו רוצים, אלא תשובה לשאלה מי אנחנו. גם העשייה שלנו כאן ביוזמה אינה תשובה למה שאנחנו רוצים

שיהיה, אלא הניסיון להגדיר מי אנחנו רוצים להיות. אני מקווה שנצליח לבנות ולהיבנות למי שאנחנו

ראויים להיות, כולנו, יחד עם החטופים והחטופות שלנו בבית. יחד עם העשייה שלנו גם הם מגדירים

אותנו והעתיד שלהם יהיה חלק מהטייטל שכולנו נישא על עצמנו לשארית חיינו כאנשים וכאומה.