פורסם ב12.3.2013
העברתי את יום ההורים הראשון שלי. די היה ברור שיש כאן אתגר של זמן ומיקוד. בכל זאת, 41 תלמידים, עשר דק' לשיחה.. אז החלטתי להשתמש בכובעים של דה בונו (ותודה לSIT).
הצגתי בשיחה את ששת הכובעים לתלמיד וההורה. הם היו צריכים לבחור רק אחד שיקבע את סגנון ותוכן הפידבק שיקבלו מממני. להפתעתי הרבה- רובם המוחלט בחר בכובע האדום. זהו הכובע הרגשי בו אתה מדבר מהבטן, בלי לנמק ובלי הסבר לוגי. פשוט אומר מה אתה מרגיש. וזה היה לא קל בכלל... ככה מצאתי את עצמי מספר לתלמיד שהוא גורם לי לחייך כשאני נכנס לכיתה, לתלמידה שאני גאה לספר שהיא לומדת אצלי, משתף תלמיד שמבאס אותי שהוא תמיד מעדיף לדבר עם חברים במקום להשתתף בשיעורים שלי. יש תלמיד ששמע שאני מודאג לגביו ולאחר סיפרתי (קצת במבוכה, מודה) שאני מחפש את העיניים שלו בשיעור כדי לוודא שאני לא מדבר שטויות. היו עוד ועוד. אפילו לא יצא לי לחזור על עצמי. אני לא אדם אטום במיוחד, לתפיסתי, אבל באמת שלא ידעתי שאני מרגיש כלפיהם משהו. בטח לא במגוון כזה. התכוננתי בכלל לעבור איתם על הציונים ועל ההתנהגות, על חיסורים ועוד כל מיני פרמטרים והחלטות של המועצה הפדגוגית... כי ההכוונה לפרמטרים של המערכת משפיעה כל כך מהר. ואולי זה באמת יותר נכון לפעול לפי הספר במקום להסתבך בשטויות רגשיות של צעירים. אין לי מושג! אבל, לפחות, הופתעתי והיה לי יום שהרגשתי שהוא משמעותי לכל הצדדים.