פורסם 31.12.2015
לפני כמה ימים נכנסתי, כמו כל ערב, למרכז הלמידה בפנימייה. באחד השולחנות הקיצוניים ישב תלמיד ערבי מכיתה ז', אחד הילדים המקסימים (שתכלס' מקסים הוא תיאור שקטן עליו), וקרא את הרומן "גוף שני יחיד" של סייד קשוע.
שנייה, לפני שאני ממשיך, בואו נתעכב על משהו רגע: תלמיד בכיתה ז' קרא רומן, תלמיד בכיתה ז' קרא רומן! אוקיי. אפשר להמשיך.
שאלתי אותו, די בהפתעה, מודה, האם המורה לספרות נתנה להם לקרוא את הספר. הוא אמר שלא, הוא בחר לקרוא אותו ל"book report" ואז אמר לי בלחש: "אני מקווה שהיא תאשר לי אותו". עכשיו, אני מניח שלמורה לספרות יהיו תהיות לגבי הספר. בעיית זהות היא לב הרומן. ייתכן כי תתלבט, אולי תשאל מורים, אולי תדבר עם היועצת, עם המנהלת, עם הרכזת, אולי תבדוק, בטח תדבר עם הילד, אולי עם ההורים. אולי ישר תאשר. לא יודע בדיוק.
דבר אחד אני מנחש די בודאות שהיא לא תעשה; היא לא תתקשר להתייעץ עם יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. לא כי יש למישהו משהו אישי נגד יו"ר המזכירות הפדגוגית או שלא מכבדים אותה, פשוט כי מה בדיוק היא יודעת על הילד? על המשפחה שלו? על הכיתה? על תהליכים שעברו? על התפיסה החינוכית של הכפר? של בית הספר? היא יודעת דברים כלליים מאד על ערבים, על יהודים, על תיאוריות של חינוך, על תיאוריות של זהויות, על ספרות.
אף על פי כן, אין שום בעיה ל"דרג המקצועי הבכיר" להכתיב דברים שבהגדרתם אינם מקצועיים, כי אינם מחוברים לשטח, למעשה החינוכי, אלא קשורים לתפיסות כלליות. כאשר נותנים לממלכה כוח גדול, אין להתפלא שהוא ינוצל, שיכפה תפיסת עולם.
ואני בנתיים אמרתי לילד: "עזוב, אם זה מעניין אותך, תקרא, אל תתן לי להפריע לך".