פורסם בפייסבוק ב3.11.2018
"צריך לרצוח את יעל דיין הזו, להרוג את יוסי שריד, להוריד את אברום בורג?!" שמעתי את השכנה צועקת על בעלה. "אני לא מתכוון לזה באמת, זה רק מעצבים" הוא ענה. "מה זה משנה? הילדים שומעים אותך. אני לא מוכנה שיגדלו ככה. אני לא מוכנה" הטונים עלו עוד. "אבל.. " הוא ניסה להשיב, אבל היא כבר שאגה בחזרה "שום אבל, אם לא תפסיק, אני הולכת!"
הייתי אז ילד ומאז עברו בבית ממול הרבה שכנים. אני כבר לא זוכר את שמותיהם, לא אם היו דתיים או חילונים, לא התעניינתי בדעותיהן הפוליטיות ואני בטח לא יודע אם הדיבורים האלו הפסיקו ואם הנישואין שרדו. אבל אני כן זוכר (עד כמה שניתן לסמוך על זיכרון) שזה היה רק כמה שנים בודדות לאחר רצח רבין, הברזתי אותו יום שישי מבית הספר ושמעתי אותם דרך המרפסת וחשבתי לעצמי שהשכנה שלי הבינה בדיוק את הלקח מהרצח.
לאורך השנים למדתי ולימדתי הרבה דברים ביום הזיכרון לרצח רבין, מאוסלו, דרך שסעים בחברה ועד לרבין האיש. אבל היום אני מבין שהיום הזה הוא מעבר לנסיבות ולאיש והמסר שלו הוא בסיסי: לא להסתה, לא לאלימות, לא לרצח ככלי פוליטי. זה הכל.
התלמידים של היום כבר לא מכירים את רבין ומורשתו (מה שהיא לא תהיה בדיוק) הולכת ומתרחקת מהם, אך עד כמה שזה עצוב עבורי זו לא הנקודה. אם נרצה לארגן הפגנות שמאל ושלום, נארגן. אם נרצה ללמד על רבין האיש ופועלו, נחמד, אולי ניקח למוזיאון. יש הרבה ימים בשנה לשם כך. אך ביום הזיכרון עלינו להתמקד כולנו בדבר אחד- ברצח הפוליטי.
אם היו שואלים אותי, מבחינתי לעצרת בככר רצוי שכולם יגיעו. כל אדם גם זכאי לנאום. לא משנה אם הוא ימין או שמאל, אוהד או שונא רבין, אם הרצח הועיל למטרותיו הפוליטיות או לא. רק מבחן אחד ויחיד הייתי מציב: האם הוא מסוגל לומר לעצמו, לציבור שלו ואפילו למנהיג שלו- אם לא תפסיק, אני הולך. להבין את זה, ליישם את זה, זה הכל. זה הלקח כולו. הלוואי והייתי שומע את השכנה שלי לשעבר נואמת היום בככר, כי יותר מזה אנחנו לא צריכים.