מאמר שלא פורסם (אביב 2012)
לכל הנוכחים בחדר ועדת החינוך היה ברור שהדיון שזה עתה התחיל על פסילת ספר באזרחות יהיה סוער ויכה גלים בתקשורת. היו בו את כל המרכיבים הפוטנציאלים הנכונים; פוליטיקה, התקפות אישיות, שנאה בין לאומים, אינטרסים כלכליים ומצלמות. הדבר המדהים הוא שהתמהיל הזה לעולם לא מכזיב, גם כשמדובר בדיון מנותק וחסר רלוונטיות, כזה בו נראה כאילו הכנסת נמצאת ביקום מקביל למציאות.
לאחר שמנכ"לית המשרד בישרה את ההודעה הדרמטית על פסילת הספר, ביקשה אחת מחברות הכנסת לשאת דברים קצרים, כיוון שאסור לה לאחר לישיבת סיעה שקבע יו"ר המפלגה החדש, על חשבון זמן הדיון השולי בלימודי אזרחות. בדבריה התמציתיים היא הביעה תרעומת קשה על כך שהספר מציג באופן מעוות את העלייה מבריה"מ לשעבר ומטיל ספק ביהדותם של חלק מן העולים. ייתכן כי העובדות והצדק עם חה"כ. אולי מהיכרותה עם השטח היא יודעת בבירור כי הספר מציג נתונים מוטעים על העולים, אך גם ניתן לקבוע בודאות גבוהה שאין לה ידע על מה שקורה בתוך כיתה הלומדת אזרחות. כזו שבאמת עוסקת באזרחות. אם הייתה מחוברת לשטח החינוכי, הייתה מבינה כי לא ניתן לדבר על חוק השבות או על ישראל כמדינה יהודית מבלי לגעת בסוגית יהדותם של חלק מעולי בריה"מ. לא בשל העובדה כי זה כתוב בספר, אלא כי התלמידים מביאים את הנושא לדיון מתוך היכרות עם מה שהם נתקלים בו בחיי היום יום, מהאנשים שהם פוגשים ומהמידע אליו הם נחשפים בקלות מחוץ לכתלי בית הספר. ספר הלימוד הוא הדבר הכי פחות משמעותי לדיון האזרחי שיתפתח מאותו הרגע בכיתה. לצערי, גם אם הייתה נשארת בדיון, לא הייתה נחשפת לתובנה זו.
למעשה, שיעור באזרחות הוא שיעור במציאות. אני יודע זאת, כי זו כבר השנה השלישית בה אני פוגש תלמידים מכל רחבי הארץ, הבאים לירושלים בכדי ללמוד אזרחות, בכנסת ובבית המשפט העליון. הדרכתי וערכתי דיונים עם מאות, אם לא אלפי תלמידים מכל המגזרים ומכל המעמדות החברתיים. איני מחויב לספרים ולא לבגרות, אלא לאינטראקציה עם הילדים ולנושאים הבוערים בחברה הישראלית, אלו שמרכיבים את המציאות שלי ושלהם כאזרחים במדינה. כאשר נותנים לתלמידים לעסוק באמת ובאופן חופשי באקטואליה ובדילמות חברתיות המטרידות את כולנו, הכל יוצא החוצה. המחזה הוא לרוב קשה מנשוא ואף מדיר שינה לעיתים. זאת, מכיוון שלחלק ניכר מהתלמידים אין ניסיון ראוי בחוויה מהסוג הזה. הם אינם יודעים לבחון מידע בביקורתיות, לנסח טיעון, לנתח את דעת האחר, אינם מעורים במתרחש, נעדרים שליטה במושגים בסיסים בדמוקרטיה, מתקשים לגבות את האמירות שלהם בהסברים עובדתיים ופשוט לא יכולים להקשיב.
המסקנה הקשה שהגעתי אליה היא שהפקרנו את התלמידים. זנחנו את העתיד האזרחי שלהם לטובת כיפופי ידיים על הכתבת אג'נדות בספרי לימוד שאף אחד לא קורא ברצינות. אם הם נקראים, זה לטובת שינון שנייה לפני הבגרות, הקאה במהלכה, ושכחה מוחלטת לאחר מכן. לעניות דעתי, בכל מקום בו תלמיד משנן חומר באזרחות, אזרח מאבד כנפיים. כלומר, הופך לאזרח מוגבל וצר אופקים. המלחמה הנוכחית היא עוד הסטת תשומת לב, כנראה מכוונת ומתוזמנת, מהמאבק החינוכי האמיתי, לחזור ללמד אזרחות. תלמיד שמימיו לא נשלח לבדוק מספר מקורות מידע אחרי שזרק בכיתה הערה שטחית לא יידע לעולם לצרוך חדשות בצורה חכמה. תלמידה שלא נדרשה לחשיבה על פתרון למחלוקת מורכבת נידונה להסתכלות מדכאת על החברה בצבעי שחור ולבן. ילדים שלא היו בסיטואציה בה הבינו כי העצב, הפחד וגם השמחה אותם הם חווים, משותפים גם לשונים מהם, עשויים להישאר כלואים לנצח בבועתם הסגורה והמנוכרת. בזמן שרבנו על מה לכתוב להם על המציאות הישראלית, גזלנו מהם את היכולת לחשוב עליה בצורה מושכלת בעצמם. להיות אזרחים.
טוב יהיה אם נניח למחלוקת הזו לחלוף. טוב יהיה אם נעסוק בשינוי של אמת בלימודי האזרחות, דבר שמעט נאמר עליו בוועדת החינוך. טוב גם יהיה אם נתמוך במי שרוצה ומסוגל להוביל שינוי. ככל הידוע לי, המפמ"ר הנוכחי לאזרחות הוא אדם כזה. על כן העימות בעניינו הוא אף יותר כואב וחסר רלוונטיות משנראה. עלינו להוביל דרך חדשה בדיון החינוכי, החל מהכיתה וכלה במערכת כולה. כנסת ישראל התרשלה עד כה בתפקיד זה. לכן, האחריות עוברת לידינו. זהו, יוצאים לדרך אזרחית.