פורסם בפייסבוק ב8.6.2018
לפני כמה שבועות נסעתי למכללה בצפון להעביר הרצאה לסטודנטים לחינוך על מה זה להיות מורה הומו. לא בדיוק נושא שאני רגיל לדבר עליו. כל כך לא רגיל שבכלל שכחתי שעל זה הסכמתי לדבר והכנתי הרצאה אחרת לגמרי. אף על פי כן, שעה וחצי של שיעור עם לא מעט דתיים ודתיות,יהודים ומוסלמים, עברה בשטף ובקלות. עד השאלה האחרונה.
"מה אתה חושב על מצעד הגאווה בתל אביב? לא נראה לך שזה מוגזם?" נראה לי שכל כך לא הייתי מאופס וגמגמתי שאני אפילו לא זוכר מה בדיוק אמרתי. אבל השבוע, בכמה רגעים, התחדדה לי התשובה והנה היא:
לפני יומיים ישבתי לצפות בוידאו של הנאום שלי מטקס סיום יב'. עד אותו הרגע הייתי כל כולי ממוקד בתוכן של הנאום ורציתי להעלות אותו גם לרשת. ופתאום, תוך שניות, שכחתי מכל זה לגמרי ובראש עברה לי רק מחשבה אחת "וואי, יצאתי מה זה הומו". זהו, כמעט שנה של השקעה והכנות התחלפו בסקירה מדוקדקת של כל ההערות והעצות שצברתי לאורך השנים (מגורמים ידידותיים יותר או פחות) על מה אני צריך לעשות כדי להראות טיפ טיפה פחות הומו. הליכה, ג'סטות, הבעות פנים, חיתוך דיבור, קול ועוד צבר של דברים שאם רק אשנה עוד אחד מהם הכל יהיה בסדר. באמת חשבתי שכל זה שייך לעבר ואז בא הסרטון.
עכשיו, אני עוצר רגע כדי לציין שזה די מטורף בעיניי. אני כבר אדם בוגר, לא יצאתי אתמול מהארון ואני לא עסוק בכלל בלהסתיר שום דבר והדברים האלו לא מזיזים לי ממזמן, בחיי. והנה, בכל זאת, התמלאתי בושה. כזו בושה שלא רק שהחלטתי לא להעלות את הסרטון, אלא גם התחלתי להילחץ שככה זה בעצם כל הזמן ומה אני אעשה ואיך אמשיך ללמד ככה. התחלתי לחשוב על קריירה חלופית ואפילו ראיתי את עצמי יושב לי באיזו שקובית מול מחשב וכותב קוד (שזו באמת מחשבה מגוכחת בהתחשב בכך שעד לא מזמן הייתי בטוח שקורס בC++ זה קורס בC למצטיינים).
אחרי כמה דקות התאפסתי ואמרתי לעצמי משהו מאד פשוט; "שיקפצו לי" ולחצתי על שיתוף של הסרטון. הייתי שמח אולי לומר שאת היכולת להגיד "שיקפצו לי" הרווחתי בעצמי, אבל זה רחוק מהמציאות. את היכולת הזו השיגו עבורי אנשים אחרים, ותיקי קרבות, מאבקים ומצעדים, אנשים אמיצים שעל כתפי ה"שיקפצו לי" שלהם אני עומד היום. העוצמה המדהימה הזו לא לפחד ולהיות נאמן לעצמך היא דבר יוצא דופן שהושג בשנים על גבי שנים של בניית ביטחון, שבירת מוסכמות ואי כניעה לניסיונות לנרמול.
וכן, המצעד בתל אביב כיום הוא הביטוי המוגזם, החזק וחשוב ביותר של "שיקפצו לי" בישראל. כזה שהושג בעמל רב. ולכן אני הולך אליו.
אז נכון שאישית זה לא הבילוי המועדף עליי (איך אפשר בכלל להתחרות עם לשבת במזגן עם עגבניות שרי ולהשלים פרקים של האוס, איך?) וזה לא שאני מגיע נטול ביקורת (לא נראה לי שיש לי בכלל מצב צבירה כזה) ואני גם רואה כמה אי נוחות המצעד הספציפי הזה גורם לאנשים רבים. אבל זו בדיוק הנקודה- המצעד לא בא כדי לחבק בחמימות את הנורמה ולא בכדי להראות שאנחנו "ממש בדיוק כמוכם" ואין בנינו הבדלים, להיפך. המצעד הוא כמה שעות מטורפות בהן אנשים עפים על מי שהם.
ומה עם מי שזה מפריע לו? טוב נראה לי שכבר הנקודה ברורה...
חג גאווה שמח